יש חטופים ויש חטופים

ביולי 2019 יצאו בני העדה האתיופית לרחובות במחאה אלימה שכללה חסימת צירי תנועה רבים.

סיבת המחאה: הריגתו של סלומון טקה, בן העדה, בידי שוטר. טענת המפגינים היתה שטקה נורה בדם קר בידי שוטר גזען עם אצבע קלה על ההדק ומטרה קלה. אף אחת מהראיות בשטח לא תמכה בתיאוריה הזו, אבל הרכבת כבר יצאה מהתחנה: עוצמת הזעם של המפגינים, בתוספת ארגוני מחאה רדיקליים ועיתונאים גרועים שעטו על הזדמנות הפז לתאר את ישראל כמדינה גזענית, את העיר חיפה בתור בולטימור מוכת הפשע והאלימות, ואת שוטרי ישראל כמאפיונרים עם רישיון להרוג - שפכו בנזין לתבערה.

בהתאם לנוהלי העבודה של אותם עיתונאים גרועים וארגונים רדיקליים, כל מי ששאל יותר מדי שאלות תויג בזריזות כגזען. חמש שנים לאחר מכן הוכח בבית המשפט מעבר לכל ספק שהמושתקים צדקו: טקה, עבריין מועד, הופרע במהלך סחיטת קטין באיומים בידי שוטר ערני. הוא תקף את השוטר באלימות והוזהר שוב ושוב בטרם נהרג מכדור אזהרה שניתז מהקרקע. בגופו של טקה נמצאו שרידי סמים ואלכוהול, ועדי ראייה מזועזעים התבררו ככאלו שאפילו לא נכחו במקום.

קשה להאשים אותי בחיבה כלשהי לארגוני תבהלה מקצועיים ומקדמי גזענות במסווה של דאגה ממנה, אבל העובדה היא שהיימנוט כמעט שלא נמצאת בכותרות, ואין לה אפילו הפריבילגיה האכזרית של חלק ממשפחות החטופים שנאלצות להיעזר בארגוני שמאל שמנצלים את כאבן

נקפוץ שוב בזמן. נכון לכתיבת שורות אלו עדיין לא נמצא קצה חוט להיעלמותה של הילדה היימנוט קסאו בת ה־9. כאלפיים מתנדבים יצאו לחפש אותה ופרס כספי אף הוצע לכל מי שימסור מידע אמין. חודש וחצי כבר עברו, והמציאות הישראלית העכשווית שכוללת מלחמה ואמוציות דחקה באכזריות את היימנוט הרחק אל ספסליהן האחוריים של התודעה והכותרות. חצי שנה שכל יהודי באשר הוא מחסיר פעימה כל אימת שנשמע רבע דיווח על אודות אחד מהחטופים. כל תמונה של ילדי משפחת ביבס, רבע ידיעה, פרשנות, לעיתים וידאו והמון־המון שמועות וחצאי אמיתות - הכל מדליק אצלנו נורה מהבהבת של כאב לב ודאגה.

והיימנוט? פחות. צובט להגיד את זה, אבל זו עובדה. הנתונים נגדה. היא לא חלק מסיפור המלחמה, גרה רחוק, העברית של משפחתה צולעת (עלו לפני שלוש שנים), אין כיוון לאומני, וכן - צבע עורה שונה.

כאמור, קשה להאשים אותי בחיבה כלשהי לארגוני תבהלה מקצועיים ומקדמי גזענות במסווה של דאגה ממנה, אבל העובדה היא שהיימנוט כמעט שלא נמצאת בכותרות, ואין לה אפילו הפריבילגיה האכזרית של חלק ממשפחות החטופים שנאלצות להיעזר בארגוני שמאל שמנצלים את כאבן. קשה להתווכח עם הטענה שלו היו יוצאים כיום בני העדה לחסום צירים כמחאה, העניין היה מקבל תמיכה רחבה, בטח יותר מהחסימות בקפלן.

אבל בני העדה לא יוצאים לחסום ולהפגין, כי הם רואים עצמם כחלק מהחברה. הם הוקפצו לעזה ונהרגו שם, והם כועסים על חסימות כבישים ציניות בשעת מלחמה. אבל מתישהו זה יתפוצץ ואז שוב נופתע. ישראל אינה מדינה גזענית, חרף הניסיונות הקבועים של אנשי התבהלה. אבל היימנוט היא תזכורת שקטה, חמודה ומחייכת לכך שעדיין יש לנו מה לשפר בנושא. ואם אתם לא מאמינים להיימנוט, תשאלו את משפחת מנגיסטו. שכחנו גם אותו, הא?