חגיגת הצביעות (והתקווה) של האירוויזיון

נאמר כבר רבות על ההשתתפות שלנו השנה. מה שראוי עוד לשיח ולבחינה, הוא המשמעות של ההתמודדות של ישראל השנה באירוויזיון, אשר קיבלה תפנית משונה ותקדימית.

השתתפותנו, במידה קצת מעוותת אך בעלת זכות קיום, היא זירת קרב נוספת לזאת של רפיח, דרום לבנון, פאתי דמשק, ג׳נין, טול כרם ועוד. זירת האירוויזיון היא במידה מסוימת תמצית הלגיטימיות וזכות הקיום של מדינת ישראל בעיני אירופה.

המהות השנה היא הנוכחות עצמה, ההשתתפות באירוויזיון. שלוש דקות של לגיטימיות בינלאומית, שעדיין יש לנו, לעלות לבמה ולשיר את כאבנו, להיות גאים בנציגה שלנו, ודרכה במדינה

האם יקבלו אותנו האירופאים? האם ייתנו לנו לעלות לגמר? ואם נעלה, האם נטורפד על ידי השופטים, אשר חלקם אולי אנטישמים הדואגים לעצמם ולתדמיתם? אנחנו רוצים להרגיש כמו ילדים מקובלים בכיתה, לפחות בזו האירופית. אנחנו צועקים להם ״היי היי, אל תשכחו את הזוועות שקרו כאן ב־7 באוקטובר״, והם אפילו לא טורחים להתייחס לזה. הם, ברובם, היורגנים, הפרידריכים, התומסים והיוהאנות, כבר מזמן לא איתנו - ספק אם היו באמת אי‏־פעם - ואימצו את הנרטיב הפלשתיני במאבק עקוב הדם שנמשך כבר קרוב לחצי שנה.

השבוע התפרסם מכתב של עשרה אמנים מעשר מדינות המשתתפות בתחרות השנה, ובהם גם הזמר המוכר אולי אלכסנדר ("Years and Years"), המייצג את בריטניה, שבו הם מפצירים בישראל "להפסיק את שפיכות הדמים בעזה, לעצור את האסון האנושי ולחזור לדרכי השלום והשיח". הם לא שכחו לעשות לנו טובה, והזכירו שהם גם בעד השבת החטופים הביתה. תודה, באמת.

ועם כל אלה, שעת המבחן האמיתית שלנו תהיה האירוע עצמו. מה שקורה עכשיו זה סערות בכוס התה של אירופה. מנסים לגרום לנו לחשוש, מנסים לגרום לאיגוד השידור האירופי לשנות את החלטתו לאפשר לישראל להתחרות השנה, ובכך מדמים אותנו לרוסיה ואת הצד הפלשתיני לאוקראינה, ובעיקר מנסים להשפיע על דעת הקהל העולמית בכלל והאירופית בפרט לצאת בגינוי נגד ישראל.

יש סיכוי לא קטן שכמו שעשו הבלוגרים הגדולים, עדן וישראל יוחרמו מהאירועים השונים, הסיקור יהיה מועט לעומת השנה שעברה, ועיתונאים יחששו לראיין את עדן וישאלו שאלות מגמתיות נגדה.

ועדיין - המהות השנה היא הנוכחות עצמה, ההשתתפות באירוויזיון. שלוש דקות של לגיטימיות בינלאומית, שעדיין יש לנו, לעלות לבמה ולשיר את כאבנו, להיות גאים בנציגה שלנו, ודרכה במדינה.

להבליע מסרים למען שחרור החטופים, לבכות את לכתם של אלו שנרצחו בנובה, בעוטף, בשדרות, באופקים, ואת האובדן הרב של החיילות והחיילים ושל כל מי שקיפח את חייו מאז אותה שבת נוראה ועד היום.

רק אז נראה מה באמת דעתם של האירופאים עלינו, אם יפגינו בוז ולא ינקדו, ואולי לא אבדה תקוותנו שעוד נשמע את המשפט הכה מיוחל - "Israel douze points" (ישראל 12 נקודות).