1. ושוב חרפת 6 באוקטובר חוזרת. בכל שבוע נמצאת הסיבה לקדם את הבחירות ולהחליף את הממשלה. אך לא ברפורמה המשפטית אנו עוסקים, אלא במלחמה נגד הנאצים החדשים על גבולותינו.
מהי משמעותן של בחירות מוקדמות? לוחמים שפעלו כתף אל כתף יעמדו זה נגד זה בשני מחנות פוליטיים ניציים, ויטיחו ארס והאשמות ממיטב תעמולת הבחירות, לתפארת אויבינו ובנות פלשת(ינ)ים העולזות לנוכח טיפשות היאהוד.
כדי לחזק את הלגיטימציה של ישראל לתקוף ברפיח, צריך לקחת 300 מסבירנים להסתער על דעת הקהל בארה"ב. אפשר להכין לכל אחד מהם תוכנית בת כשבוע, שבה ייפגש עם חברי קונגרס וסנאטורים אחד על אחד, עם חומרים מצולמים ומסמכים
שמעתי מפגינה שלחמה בעזה קוראת בשכנוע מוסרי "לשרוף את הרחובות" כי צריך "לקבל עלינו אחריות". איזה חוסר אחריות משווע. התוצאה תהיה הפסקת הלחימה או צמצומה, ומנגד - עידוד אויבינו ונטיעת התקווה בהם להחזיק מעמד. זה לא יקרב את השבת בני הערובה.
השיח המופקר אצלנו מאשים את ראש הממשלה בכך שאינו רוצה בשחרור החטופים, ולכן אינו מגמיש את עמדות ישראל ביחס לדרישות חמאס. נדמה לי שבנושא הזה נתניהו לא לבד, ויש קונצנזוס בקבינט המלחמה. אבל איזו תועבה מוסרית לדבר כך. ליבו של מי לא נכמר על אחינו ואחיותינו הנתונים בשבי חמאס? הוויכוח הוא על הדרך.
2. מהן דרישות חמאס, שישראל לא מסכימה להן? "בכיר חמאס" מחמד מרדאוי פירט: "הפסקת אש, שיבת ה'עקורים' ללא תנאי, נסיגת הצבא, הכנסת סיוע לתושבים ושיקום הרצועה". הוא הצהיר: "כל הצעה שלא תכלול את העקרונות הבסיסיים האלה אינה הזדמנות אמיתית להשגת עסקה".
הבנתם? קבלת הדרישות משמעה כניעת ישראל, תבוסתה והעמדתה בסכנה קיומית, שכן אויבינו מסביב ילמדו את השיטה ויחקו אותה. שום ממשלה לא תסכים לזה, וגם לא הציבור ברובו המוחלט.
לכן, במקום להפגין בעד מטרה בלתי אפשרית ולנצל אותה למאבק פוליטי ולחרחור מלחמת אחים, החובה המוסרית היא לדחוף את הממשלה ולחזק את צה"ל להשלים את המלאכה ברפיח. עם חרב על צווארם, יש סיכוי שסינוואר וחבר פחדניו ייכנעו. או אז יש סיכוי להשבת בני הערובה. בנפשנו היא!
3. הנה הצעה מעניינת ליישוב סוגיית גיוס אחינו החרדים לצה"ל: להפוך את פיקוד העורף לחיל חרדי. תחת כנפיו ייכנסו ארגוני ההצלה השונים, כמו זק"א, ושלל ארגוני החסד הפועלים בקרב הפצועים והחולים. גם כיתות הכוננות יאוישו בחיילים חרדים לאחר טירונות בת חודשים אחדים, שבה יוכשרו כרובאים ברמה 07.
לאחר מכן, אפשר שיישלחו לשמור על יישובים ברחבי הארץ. החיל הזה יותאם לתנאי החיים של מתגייסיו, כך שיוכלו לשמור על זהותם לצד הזכות לשרת את המדינה. אני יודע שיש להצעה הזאת סיכוי גדול להתקבל בהנהגה החרדית (שמעתי זאת מהם). האם צה"ל ירים את הכפפה?
4. גייסנו 300 אלף לוחמי מילואים, ואפילו גדוד אחד לא גויס להסברה. בזמן שכוחותינו כותשים את עזה ואת לבנון, חזית ההסברה נותרה מחוררת. במקרה הטוב, אנחנו עסוקים במגננה במקום לתקוף. איני מדבר על התקשורת העולמית, אלא על קובעי המדיניות בעולם.
כדי לחזק את הלגיטימציה של ישראל לתקוף ברפיח, צריך לקחת 300 מסבירנים להסתער על דעת הקהל בארה"ב. אפשר להכין לכל אחד מהם תוכנית בת כשבוע, שבה ייפגש עם חברי קונגרס וסנאטורים אחד על אחד, עם חומרים מצולמים ומסמכים. יש לכסות את כל בתי הנבחרים בוושינגטון, ואז להיפגש עם מושלי המדינות השונות ועם ראשי בתי הנבחרים. נבחרי הציבור הללו ישפיעו על דעת הקהל במדינותיהם, ובעיקר על הממשל.
לשם כך לא צריך ניסיון תקשורתי, אלא ניסיון בשכנוע ובוויכוח - ויש רבים וטובים היודעים את המלאכה. מבין ה־300 יהיו עשרות היודעים לקיים ראיונות בטלוויזיה, אחרים שיחזקו את הקהילות היהודיות וכאלה שיגיעו לקמפוסים. ביחס למיליארדים הרבים שישראל מוציאה על המלחמה, נדרשים סכומים זניחים כדי לנצח בחזית ההסברה. עת לעשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו