הליצן הגיבור שלי

"גננת יקרה, אין צורך להתנצל שהילד לא מחייך". זו ההודעה שאני תמיד מתאפקת לא לשלוח לכל גננת, בכל שנה, אחרי שמשוגרות אלינו לקבוצת הווטסאפ עשרות תמונות של ילדים מחופשים, מאופרים ומחויכים, חוץ מאחד. חד־קרן זועפת, ליצן על סף בכי, חייל מכונס בעצמו, מיני־מאוס רצינית מדי או מלכה חגיגית בוהה בחלל האוויר. שלושה ילדים בלי עין הרע יש לי, ואף לא תמונה פורימית שמחה אחת. האמינו לי, אין בדיקה גנטית טובה יותר.

תמיד חשבתי שכל הבילד־אפ המטורף, הרעש והממתקים לא יכולים להסתיים אחרת, עד שראיתי במו עיניי שיש ילדים שדווקא נהנים מכל האירוע, ומצליחים לצלוח מסיבה בגן או חגיגת פורים כשהם עדיין מבסוטים. הם לא מורידים את התחפושת שתי דקות אחרי שלבשו אותה, ולא מורחים בדמעות ובנזלת את האיפור המושקע. גנטיקה, כבר אמרנו.

בבכי קורע לב נמלטתי לחדר, טרקתי את הדלת וסירבתי בתוקף להגיע לחגיגות של עצמי. אפילו הליצן ניסה את מזלו, אבל הכל היה נראה לי ילדותי ומגוחך. סליחה, חשבתי לעצמי, אבל מי קורא לעצמו "יובל המבולבל"?

אף פעם לא נהניתי בפורים. הרעש, הבלגן, ההתרגשות המוגזמת - ובשנים מאוחרות יותר, הציפייה לחוויה חברתית ורוחנית משמעותית - בסוף תמיד השאירו אותי עם תחושה חמוצה של פספוס. אבל בניגוד להרבה אחרים, אין לי גם אמוציות מיוחדות כלפי החג, בטח היום. שמח לי, טעים לי, הילדים המחופשים מתוקים, וזה כולה יום אחד, מה צריך יותר? בכלל, גדלתי בבית בריטי, והציפייה לאנדרסטייטמנט כנראה מצילה אותי מהתרסקות מוגזמת מדי על רצפת הציפיות.

כל זה - עד שהגיעו ימי הולדת.

בראש שלי תמיד היתה חלוקה בין מסיבות של קטנים למסיבות של גדולים. במסיבות של קטנים היו חבילה עוברת והדביקו־את־הזנב־לחמור, במסיבות של גדולים היו משחקי חשיבה מגניבים, והשיא: חפשו את המטמון. אלו היו הניינטיז, וזה היה להיט, אל תשפטו.

כשהעפלתי לכיתה א' ויום ההולדת שלי התקרב, אחי הגדול עמל על משחק חפשו את המטמון שהסעיר את חלומותיי. ימים שלמים דיברתי רק על זה, חיכיתי בקוצר רוח ליום המיועד, ובשעת המסיבה התייצבתי כמו קפיץ, דרוכה ומרוגשת. הילדים התחילו להגיע, ואחת מהאימהות בישרה לי כממתיקת סוד: "בדיוק ראיתי את הליצן והסברתי לו איך להגיע, הוא תכף פה". הייתי בטוחה שהיא מתבלבלת, אז התרכזתי יותר במתנה שהבת שלה הביאה, אלא שכמה דקות מאוחר יותר אכן נכנס פתאום ליצן. למה יש פה ליצן? הוא לקח הפסקה ובא לשחק עם הגדולים חפש ת'מטמון?

אמא שלי הסבירה לי במאור פנים שזו הפתעה. לזכותה ייאמר שהיא אישה אינטליגנטית, וזו היתה ההפתעה האחרונה שאי־פעם ארגנו לי. בבכי קורע לב נמלטתי לחדר, טרקתי את הדלת וסירבתי בתוקף להגיע לחגיגות של עצמי. אפילו הליצן ניסה את מזלו, אבל הכל היה נראה לי ילדותי ומגוחך. סליחה, חשבתי לעצמי, אבל מי קורא לעצמו "יובל המבולבל"?

נראה לי שבסוף התרציתי, כי את סוף המופע אני די זוכרת. היו בלונים, היתה עוגה, את המשחק הנחשק שמרנו לשנה שאחרי כן, ואת התיקון עשיתי כעבור כמעט 30 שנה: בתי האמצעית חגגה יום הולדת ארבעה ימים אחרי 7 באוקטובר. לא היה גן, אווירת נכאים וחשש כרסמו בכל פינה, ואחרי ציפייה של חודשים ליום ההולדת שלה, הרגשתי שצריך למצוא דרך שזו לא תהיה אכזבה מסחררת.

חבר שלח לי את המספר של יובל המבולבל, ושלחתי לו הודעה כנה: אנחנו לא נפגעים, תודה לאל, וגם לא מפונים, סתם אזרחים שבורים עם ילדה שיש לה יום הולדת. יובל לא היסס לרגע ושלח לנו סרטון ברכה מושקע, מצחיק ומשמח, כולל מסירת ד"ש לאחים ההמומים שלה, שצפו ולא האמינו למראה עיניהם. הליצן שבגללו בכיתי יום הולדת שלם הפך לגיבור שהצליח להביא אותי להישג הורי חסר תקדים: תמונה חגיגית של שלושה ילדים מחייכים.