נפלנו על המסכות מהדור הלא נכון

בפורים תשנ"א, 28 בפברואר 1991, הסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה. אם אתאמץ, אוכל לשחזר את הסאונד המדויק של חגיגת הניצחון הזו. זו לא היתה תרועת מנצחים, ולא קול ענות גבורה. לא פרחים בקנה ולא כלום בצריח, רק רעש של תלישת רצועות מסקינג טייפ מחלונות, מתוך תסכול ובושה סמויה, בתום תקופה מגעילה שבה מדינה שלמה הסתגרה וצפתה באימה במהלכיו של רודן משוגע ואכזרי שקם עליה לכלותה.

וזה קרה בפורים. משך כחודש וחצי, מדי לילה כמעט, שיגרה עיראק טילי סקאד לעבר ישראל וגרמה נזקים כבדים. מעט לגוף ולרכוש (תודות לטילי הפטריוט), והרבה מאוד לנפש. זה היה סיוט הסיוטים. התגוננות, חדרים אטומים, חוסר ידע ופחדים. וזה נגמר בפורים, אז הודיעה ארה"ב על הכנעת עיראק וסיום האיום.

היינו צעירים אז, בני 19-18. לא התגייסתי, כי הייתי תלמיד ישיבה. לא הייתי מן הלמדנים הגדולים, אבל גם לא נזקקתי לשאלה מדוע איני נוטל חלק במאמץ המלחמתי, כי המאמץ המלחמתי של הימים ההם כלל בעיקר ניפוח ברדסים פאסיביים, שתיית מים והירגעות בחדרים האטומים.

אני דווקא הרגשתי צדיק גמור, כי התנדבתי לסייע לקשישים בירושלים במילוי אחר הוראות פיקוד העורף, שאז היה בכלל הג"א. חבל שלרובם הגענו אחרי שהם תקעו בירך את מזרק האטרופין מבלי שהתבקשו, וכבר שנים אני מאמין שהנס הגדול באמת של המלחמה הזו היה שהתגלה שתוקפם של מזרקי האטרופין פג והם היו לא יעילים, אחרת היתה כאן תמותת קשישים המונית.

עקרונית, פורים ההוא היה פורים שמח ומלא תשועה, אבל אני מודה כי עבורי, בגיל ההוא, הוא היה די מבאס, מפני שהוא בישר על סיומה של תקופת כאוס מתוקה שעבור תלמיד ישיבה בן 19 היתה גן עדן. חיינו בחממה הישיבתית שהיתה בירושלים, שכמעט לא הותקפה בטילים. מעת לעת היינו נוסעים לתל אביב, לבית המלון הישן שהיה בבעלות משפחתו של אחד מחברינו. גם כדי לראות יירוטים ("משוגעים, רדו מהגגות" זה עלינו), אבל בעיקר כדי לראות טלוויזיה. את פיטר ארנט ואת נחמן שי, את גנרל שוורצקופף ואת קולין פאוול, את עודאי ואת קוסאי.

פורים ההוא היה פורים שמח ומלא תשועה, אבל אני מודה כי עבורי, בגיל ההוא, הוא היה די מבאס, מפני שהוא בישר על סיומה של תקופת כאוס מתוקה שעבור תלמיד ישיבה בן 19 היתה גן עדן

בימים למדנו, בלילות עקבנו אחר הדיווחים ובצהריים השתתפנו בחתונות של חברים, שבתקופה ההיא התקיימו רק בצהריים. פעם אחת, אני זוכר, באתי במהלך המלחמה לביקור בבית הוריי ומצאתי בו את הוריי ואחי, שתי הסבתות ושתי דודות על משפחותיהן. כולם לחוצים ועצבניים, סבתא אחת אומרת תהילים והשנייה סוחטת ללא הרף סחבות טבולות באקונומיקה. נסתי משם כל עוד נפשי בי, וחזרתי לפנימייה נטולת הדאגות.

מאז התקופה הקסומה ההיא, כנראה נצרבה בי אהבה גדולה לכאוס כללי. אני חש בה כשיש הפסקת חשמל (אבל אצל כולם!) וכשיש שלג בירושלים, וחשתי בה בעוצמה בתקופת הקורונה. אני לא חש בה בכאוס הנוכחי. בכלל. הוא רע ומגעיל, מכאיב ומדאיג. הלוואי שבוא יבוא יום הפורים הזה ויסיים איכשהו את הסיוט המתמשך הזה, שיחזרו אחינו ואחיותינו החטופים לבתיהם, שישובו חיילי צה"ל שלמים ומנצחים מן החזית, ושיבואו מזור לפצועים ונחמה לאבלים. פורים שמח שיהיה.