"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לכלול את "נובי גוד" בחגים הישראליים

,עודכן

כל רוסי בעולם יודע שב־31.12 כל המשפחה מתכנסת, שותים וודקה, אוכלים הרינג, שומעים מוזיקה קלאסית, ובחצות לא כל כך מתנשקים אלא מדליקים טלוויזיה לנאום המסורתי. החג הזה, "נובי גוד", היחיד בלוח השנה הקומוניסטי, נשאר חקוק בקרב יוצאי בריה"מ ברחבי העולם וגם שם. 30 שנה אחרי נפילת מסך הברזל והחזרת חופש הפולחן, נובי גוד עדיין נחגג ומסמל את המשפחתיות הרוסית מול השלטון שניסה לדכאה. מזכיר לכם משהו?

גל העלייה הגדול מבריה"מ בשנות ה־90 הביא ארצה המון עולים בעלי השכלה גבוהה. החממות הטכנולוגיות שהוקמו אז היו הבסיס ל"אומת הסטארט־אפ" כיום. העולים התברגו בפוליטיקה, ענף הבנייה אויש ברובו על ידי מהנדסים אזרחיים שלמדו פיתוח עירוני במוסקבה כדי ליישמו באשדוד, והפכו את ישראל למעצמת שחמט, דוגמנות ותרבות. מהפילהרמונית ועד לתיאטרון גשר, התרבות קיבלה זריקת איכות משמעותית. במצבה של ישראל דאז, הם הצילו את המדינה.

רבים מהעולים, חלקם מתחושת התנשאות וחלקם מניכור, העדיפו להסתגר בשכונותיהם ובמנהגיהם במקום להיטמע. אחד המנהגים היה נובי גוד - ציון השנה האזרחית החדשה - המועד היחיד (והאזרחי) שהיה מותר לחגוג בפומבי. 70 שנות קומוניזם ומשטרה חשאית הורידו את ליל הסדר ויום כיפור למחשכים. קיום ברית המילה היה לא חוקי וגבל בסיכון מקום העבודה, וקביעת היותך יהודי היתה יותר לפי קללות השכנים, ופחות לפי האמא. החג היחיד שבו הותר להרים את הראש היה נובי גוד, ועל הדרך להעביר קצת מהמסורת היהודית של סבא וסבתא לנכדים ולמשפחה. זה לא היה מחזה מוזר לראות שולחן נובי גוד עם נרות חנוכה דולקים. סמיכות המועדים וההיתר לחגוג הביאו לשילוב הייחודי.

בארץ יש מספיק חגים ושבתות. כבר לא צריך לחשוש לאכול מצות בליל הסדר או לעשות ברית מילה; אבל נובי גוד נשאר צרוב בתודעת יוצאי בריה"מ, גם ממרחק הזמן. זהו חלק משמעותי מהזהות הרוסית של העולים, שהעבירו אותו לילדיהם. דווקא בישראל הוא כמעט נעלם מהתודעה, בין שבשל הזיהוי הבעייתי עם סילבסטר והתאריך העמוס ממילא באירועים, ובין שבשל הסתגרות קהילת העולים. אבל בעידן של זהויות מרובות מגלים אותו מחדש, ומסתבר שאפשר לחגוג גם את חנוכה וגם את נובי גוד, בדיוק כשם שחוגגים פה את הסיגד האתיופי, חג ההודיה האמריקני והמימונה המרוקאית. כולם הפכו לחגים כלל־ישראליים, ובצדק. אולי לא כל המנהגים מתאימים (כמו היולקה - עץ האשוח), אבל רוחו של נובי גוד צריכה לקבל את המקום הראוי לה ברשימת המועדים הישראליים.

יונתן דובוב, יו"ר צעירי הבית היהודי, נולד במולדובה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר