אֵם אמיצה בלב הגיהינום

במחנה המוות נשלחה אמי לשרת בלשכתו של קצין נאצי; הוא ערך מסיבה לחבריו וציווה עליה לאפות לחמניות טריות. בהוציאה אותן מהתנור, שִׁיכֵּר מַרְאָן ורֵיחָן את הסובבים. אמי הבינה שהזדמנות כזאת אולי לא תשוב, והחליטה לשים נפשה בכפה ולגנוב אחדות עבורי. היה ברור שגילויָן יעלה לה בחייה. כיסים לא נמצאו בבלואי הסחבות שלבשה. ללא היסוס החביאה אותן בבית החזה. הן בערו כגחלי אש על עורה, לא רק נפשית מפאת החרדה, אלא פיסית כי היו עדיין לוהטות מהתנור. היא חשה כאילו צולים אותה בלהבות של גיהינום, אך לא ויתרה.

כששבה מנשף הלילה כחיה מושפלת כל עוד נשמה באפה, מאפה הבצק בחיקה ספוג בדמעות עיניה, כולו שטוף בּדָמָה ובחלבה וטבול במר ליבה, והביאה את פת השחרית החמה לתינוקה כדי להצילו ממוות, חישב ליבה להתמוטט מנטל המתח והמאמץ. עור חָזָה דמה לצלי שיצא זה עתה מהכבשן. בשרה היה צרוב וחרוך. ימים רבים סבלה מהכוויות אך לא התחרטה לרגע על מעשיה. עיניו הזוהרות של התינוק והתודה שקרנה מהן כשפרורים אחדים מהלחמנייה באו אל פיו, השכיחו את הייסורים והכאבים.

השיטה הייתה לאכול מעט ולאט. מי שחסר משמעת עצמית קפדנית, ובלע מה שנזדמן לידיו בבת אחת, לא שרד. במקרים רבים, השליטה העצמית הבדילה בין חיים למוות. כבר בגיל רך לימדוני שאם ברצוני לשרוד, עליי לשלוט על המזון שבא לפי. רק כשחשים סחרחורת, מותר ליטול פירור לחם ולהחזיקו בפה כמה שיותר. ללעוס לאט, לא לבלוע, לחשוב על העוצמות שהוא מעניק לגוף, מה שקרוי דמיון מודרך. שיטה המשתמשת בכוח מדַמה כדי להשפיע על המצב הנפשי, להעלות מחשבות באופן אסוציאטיבי ולתרגל את שליטת המוח על התפקודים הגופניים. עוד הרגל חשוב לשרידות, שאמי השכילה להטמיע בי, קשור לדחיית סיפוקים. העיכוב היה לחם חוקי, פיכה לתוכי עם חלבה, המעט שנותר בחזה הדווי. כשהברירה היא להיות או לחדול, לומדים לשלוט בגוף בעזרת הכוחות הפנימיים, אפילו בגיל רך. גם ריפוי ממחלות נעשָׂה אז רק על ידי העוצמות הפנימיות, שכן תרופות לא היו בנמצא.

הגעתי לגיהינום כתינוק שלא מלאה לו שנה ונחלצתי מתוכו בגיל חמש. לאחרונה אנו חווים מעשים ציניים, מקוממים ומכוערים של זילות השואה על ידי שימוש בסמליה, והשוואת התרחשויות בלתי נתפסות על הדעת מאותה עת, לשם קידום אינטרסים סקטוריאליים צרים, לעשות גזרה שווה בין יהודים לבין אדריכלי השואה. אלה שעושים זאת, מוטב שירחיבו ידיעותיהם על אותה תקופה. אין ספק שאם יעשו כן וישכילו, לבם לא ישיאם עוד לעשות כן.