עד כמה שזה מוזר להגיד את זה, החודשיים הראשונים שלי בצבא היו מדהימים. אחרי טירונות קצרה שובצתי לתפקיד משמעותי במנהל האזרחי, ובחיי שנהניתי. הרגשתי עצמאית ובוגרת והכרתי חברים.
ואז פתאום, משום מקום, משהו השתנה. בזמן שחברות שלי התאמנו במטווחים, אני הרגשתי שאין לי כוח אפילו לשבת על כיסא, שלא לדבר על לעמוד. הייתי כל כך חיוורת, שלשפתיים שלי לא היה צבע. נתתי לעצמי המון תירוצים למה אני מרגישה ככה, אבל זה רק נהיה גרוע יותר ויותר. אחרי בדיקת הדם שעשו לי, הרופא אמר שהוא מאוד מקווה שזאת טעות. למחרת, אחרי הבדיקה השנייה בהדסה הר הצופים, אני זוכרת המון אנשים שנכנסים לחדר, שני רופאים, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית ואחות. הרופא אמר לי שבדיקת מח העצם הראתה שיש לי מחלה בדם שנקראת לוקמיה מסוג AML. הייתי בשוק. נאלצתי כמובן לסיים את השירות הצבאי. הטיפול הראשון היה אגרסיבי מאוד. בכל יום התעוררתי עם בעיה או כאב במקום אחר. בדיקות דם כל הזמן וזריקות בבטן פעמיים ביום. הזכרתי כבר שהפחד הכי גדול שלי זה מחטים? זה היה גרוע כמו שאתם מדמיינים.
זה היה תהליך ארוך, כואב ומייגע, שכלל שני טיפולים כימותרפיים, טיפול שימור פוריות וניתוח השתלת מח עצם מתורם זר, אבל אחרי שנה של סבל, ובזכות התמיכה של המשפחה והחברים ובייחוד אמא שלי שהייתה צמודה אלי בכל רגע ביממה, אני היום נקייה מסרטן. כשאנשים אומרים לי שאני גיבורה או מנצחת, אני קצת מתרגזת.
אני לא מרגישה גיבורה, ובמיוחד לא מנצחת. רק מישהי עם רצון לחיות.
אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לראות ולהגשים בחיים האלה, ואני נחושה לנצל כל רגע. אנחנו חיים פעם אחת, וחבל לבזבז את החיים על דברים שלא גורמים לך ליהנות. בזמן הטיפולים מה שהכי עזר לי זה התקווה והדמיון. להאמין שעוד רגע הטיפולים ייגמרו ולתכנן את מה שאעשה אחר כך. היום אני מתנדבת בכמה מסגרות, ובכל פעם שאני שומעת על חולים חדשים אני מדברת איתם, מספרת מניסיוני ואומרת להם מה צפוי לקרות.
הכותבת (19) היא תושבת חולון ופעילה בקבוצת התמיכה לצעירים של האגודה למלחמה בסרטן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו