הגל השני של מגיפת הקורונה גורף יותר מקודמו, ומקדמי ההדבקה שלו מסחררים. הכיצד נקלענו למציאות זו, המאיימת לערער את יסודות החברה הישראלית ולרסק את כלכלת אומת ההיי־טק?
ההצלחה המובהקת של הממשלה בעת הגל הראשון של המגיפה, שמיצבה את ראש הממשלה כקברניט שחילץ ספינה שנקלעה לסערה רוגשת והשיבה לחוף מבטחים, חצתה מחנות פוליטיים. ביטוי להישגו של נתניהו הומחש גם בכמה סקרים עוקבים שהצביעו על התחזקות נמרצת של הליכוד, עד כדי 40 מנדטים ויותר.
השטחת העקומה כמשימה ראשונה במעלה הושגה במידה רבה באמצעות הסגר ההרמטי, ולא פחות מכך, בשל צייתנות חרדתית של הציבור. גם בנסיבות ששררו אז, קמו גורמים שכפרו בעצם קיומה של מגיפה והזריקו לחלל התקשורתי מעין היגיון קונספירטיבי שעמד מאחורי קבלת ההחלטות הנוקשות, משיקולים פוליטיים.
מובילי דעה בתקשורת אף ההינו לטעון עם היציאה מהגל הראשון, כי בעצם לא היתה מגיפה, למעט הידבקויות במגזר החרדי המציית לרבנים ולא לשלטונות, ובמעונות הקשישים, עובדה שהוצגה כשלעצמה כמחדל ממשלתי המחייב ועדת חקירה.
התפשטות התחלואה הנוכחית במדדים של טור הנדסי אינה גזירת גורל, אלא במידה רבה תולדה של פריקת עול ציבורית וזלזול בוטה בהנחיות הריחוק החברתי, השמים לאל את החלטות הדרג המדיני והמקצועי. מגמה זו שואבת צידוק גם מתחושת האיפה ואיפה בציבורים שונים, בהקשר לאכיפת מגבלות ההתקהלות, ובעיקר מהתיוג הממוקד של קבוצות אוכלוסייה מסוימות מאוד.
הכבלים המשפטיים הרובצים על מקבלי ההחלטות בהקשר להגבלת ההפגנות ההמוניות בסמוך למעון ראש הממשלה, מצטיירים כניצחון פירוס של חופש הביטוי. התוצאה הבלתי נמנעת מאבסורד זה היא דרבון סרבנות גם מצד מי שכבר הפנימו את הכורח בציות לכללים.
בכך לא סגי; לא ניתן להתעלם מהעידוד של מומחים בתחום בריאות הציבור ואפידמיולוגים, כאלה שהם מונחי אג'נדה מחד גיסא, ונגישים לערוצי המדיה המרכזיים, מאידך גיסא, להמשך ההפגנות ואף להרחבת ממדיהן, בטיעון הגנרי שלפיו אין סכנת הדבקה באוויר הפתוח. הנימוק שלפיו אין נתונים הסותרים את טענתם מופרך ובעיקר מסוכן, בריאותית וחברתית כאחד.
בהינתן מגיפה עולמית חמקמקה שהנסתר לגביה רב מהנגלה, שומה על המומחים שיניחו הנחות עבודה מחמירות כבסיס לקבלת החלטות, במקום לצפות לנתונים סטטיסטיים, גם אם חלקיים. באנלוגיה מעולם המודיעין, יהא זה נכון לגרוס כי קיימים פערי מידע מהותיים באשר למכלול היבטיה של מגיפת הקורונה, ומכאן שקבלת ההחלטות המתבקשת אמורה להתבסס על תרחיש קיצון, worst case scenario.
הסגר הוא אפוא מכשיר לגיטימי לעת הזו ומחויב המציאות; הצלחתו בהורדת ממדי התחלואה תלויה בצייתנות הציבורית, מתוך שכנוע מלא כי המדובר בצוק העיתים. החלתו בנחישות תוך כדי רגישות ראויה ובשום שכל, עשויה לשנות את גרף המגמה השלילי בתחלואה, כפי שהוכח בטיפול המערכתי בגל הראשון.
אין מנוס מההערכה שלפיה, מבקרי המהלך ובפרט אלה המתייגים אותו כמשרת אינטרסים אגואיסטיים של ראש הממשלה, חותרים לקריסת מערכות, כקרדום לחפור בו במאבק לסילוקו מהשלטון.
ד"ר רפאל בוכניק־חן הוא עמית מחקר במכון בגין־סאדאת
