זק"א זה לא תחליף

זוגיות טובה, כך יספרו כל סבא וסבתא, ובהמשך גם משפחתיות והורות טובה, נמדדות במריבות. למעט כיסי משטמה קטנים וסהרוריים, בעיקר ברשתות החברתיות, כבר יותר מ־100 יום החברה הישראלית על גווניה מפגינה משפחתיות וזוגיות בריאה. כזו שיש בה מריבות טובות.

בחזית נלחמים כתף אל כתף בדיוק אלו שעד לפני רגע לא הצליחו להביט איש ברעהו בגלל כעס, אש וגופרית, וכעת הם לעיתים עדיין בקושי מצליחים, אבל רק בגלל החיוכים והמבוכה. ממש כמו זוג שהשלים והתנצל על דברים שנאמרו.

הטיפול המשפחתי הכפוי שאנחנו עוברים כעת כעם בארצו הוא אולי הקריטי ביותר שעברנו אי־פעם, ודווקא מהטיפול המשפחתי הקריטי הזה הבריז אח אחד: החרדי. יש מלחמה, והוא לא כאן. ולא, להתנדב ולתרום ולהתפלל - זה לא נקרא "כאן". בואו ניישר קו בצורה קרה: כל מתנדב בזק"א ראוי לכל שבח, וכך גם שאר מתנדבי "יד שרה" ושאר המוני מפעלי החסד החרדיים - אבל האמת הפשוטה היא שזה פשוט לא מספיק.

זה לא מספיק, כי טרם שמעתי על משפחה חרדית שלא ישנה בלילה כי אין לה מושג מה קורה עם הבן המתנדב שלה. אין משפחה חסידית שמחסירה פעימה מפחד מדפיקה נוראית בדלת, ואין רעיה בבני ברק שצריכה להסתדר מהרגע להרגע עם שישה ילדים לזמן בלתי ידוע כי האברך שלה קיבל צו 8.

אחיי החרדים, נסו רק הפעם להתעלם מהמגננה הקבועה ומקריאת הקרב הנעלבת ש"יש פה רדיפה של ציבור לומדי התורה!" שכבר החלה. תבינו, הלוואי שזה היה נכון. הלוואי שהכל היה פוליטי ורדיפה. הלוואי שסתם היה מדובר בדמגוגיה אנטי־חרדית צווחנית שנשלפת תדיר בזמן בחירות ושנגנזת שוב רגע אחריה.

אולי זה חמק לכם בצוק איתן, אחים יקרים, אבל מ־7 באוקטובר כבר אין כמעט צעקות וכעס, אלא משהו הרבה יותר גרוע: אדישות. כעס? משברים? אמוציות? אלה תחושות בריאות שצצות מדי פעם בונות כל זוג ומשפחה. זוגות אדישים שכבר לא רבים בכלל? זו כבר בעיה רצינית. במקרה הטוב, הזוגיות תימשך בצורה קרה ומטעמי נוחות. במקרה הנפוץ יותר היא תסתיים עם טינה גדולה ומצטברת, ואז עוד אדישות.

כמו במצרים. כמו בשואה. כמו בהקמת המדינה ובגלי העלייה. אתם, אחיי החרדים, עלולים לא להיות חלק מהסיפור הזה. לא בגלל כעס, לא בגלל פרינציפים ובטח לא בגלל שכתובי היסטוריה סטייל מפא"י של פעם - אלא רק בגלל האדישות

ואתם, חרדים אהובים, נמצאים רגע לפני האדישות. אדישות שלא נובעת מאמוציות או משנאה, אלא מייאוש. עד 7 באוקטובר חסינו בגישה האינפנטילית שיש חילונים, דתיים, חרדים, שמאלנים וימנים שמנסים להצטופף ולהסתדר בספסל האחורי הקטן שלנו. באותה השבת הכל השתנה. רוב יושבי הספסל האחורי ההוא, נקרא לו "ציבור המשרתים", עברו פאזה. כל כך הרבה חשש וכאב, והמתנה לכל סימן מהילד ומהאבא ומהאח בחאן יונס - פשוט כבר אין כוח להתעסק בשטויות.

נקודת אור עדינה ומרצדת שאפשר וצריך לקחת מהמלחמה המכאיבה הזו, היא הידיעה שנוכל לספר לילדים ולנכדים שלנו שברגע האמת, בתקופה הקשה ביותר שחוותה מדינת ישראל - ידענו להיות ביחד. כמו במצרים. כמו בשואה. כמו בהקמת המדינה ובגלי העלייה. אתם, אחיי החרדים, עלולים לא להיות חלק מהסיפור הזה. לא בגלל כעס, לא בגלל פרינציפים ובטח לא בגלל שכתובי היסטוריה סטייל מפא"י של פעם - אלא רק בגלל האדישות.