בכתבה על פעילי השמאל בישראל ששודרה ב־CNN, נטען שמשפחות החטופים, עכשיו גם חלק מהחטופים עצמם, הפכו תוך כדי המלחמה לתנועה פוליטית. אבל כפי שהצטייר השבוע - זו לא תנועת שלום, אלא בבירור תנועה שאלמנטים שונים בתוכה גויסו להפלת רה"מ בנימין נתניהו.
קשה לומר את זה בעצם ימי המלחמה. מאוד שקוף עכשיו ש"המחאה" של השנה שקדמה למלחמה לא התפרקה.ראשיה לא לבשו שק ואפר, והם לא ערכו טקסי הצלפה עצמית עד זוב דם. הם התארגנו והתעשתו מהר מאוד, כאילו המטרה העליונה של חרבות ברזל היא הפלת ראש הממשלה.
למרבה הצער, המגמה הזאת כבר מבטיחה את שיבוש הלקחים והחקירה של המלחמה. לפי עדותו של רה"מ נתניהו במסיבת העיתונאים האחדותית עם גלנט וגנץ ביום שלישי בערב, כשהוא אמר שחמאס פוצץ את המשא ומתן ולא עמד בהסכם - אמר אחד ממשלחת החטופים בפגישה עם הקבינט: "קשקוש".
לע"מ
אי אפשר לשפוט חטופים ואת בני משפחותיהם. אבל יש שני גורמים שיש להם עניין, כמטרה אסטרטגית, לפצל את הנהגת המלחמה בישראל. אחד זה הממשל האמריקני, שהחל לכוון לעבר ישראל את הלהביורים של התעמולה האנטי־ישראלית; המטרה היא להכתיב לישראל את הטקטיקה המלחמתית כדי להפוך את המלחמה לכואבת יותר ולא כדאית. הגורם השני זה האויב - חמאס.
איך קרה שחלק ממשפחות החטופים הפכו לכלי בידי האסטרטגים הציניים של השמאל האנטי־ביביסטי - קשה להבין. איך השיסוי הזה, בהנחייתו של אסטרטג פוליטי, מתיישב עם המכתב המרגש והאצילי ששיגרו חברי ניר עוז לאלוף פיקוד הדרום ערב יציאתו לפעולה: "מכתב זה נכתב כדי להסיר ממך ומחייליך כל מחשבה על אירועי העבר, ולאפשר לך ולחייליך להתמקד בהחזרת החטופים בחיים ובלחימה עד להכרעה". חיילים שילמו בחייהם כדי לנהל לחימה שלא תפגע בחטופים.
אבל אלה גם לא כל החטופים ומשפחותיהם. השבוע, בלי קשר למפגש האנרכי בין הקבינט למשפחות החטופים, דיברתי עם אחיה של אחת מהחטופות שנרצחו. הוא אמר שהוא מאוכזב מעם ישראל. שלא נשמרת האחדות, שלא מסוגלים להתאחד במלחמה הזאת.
וכאן החשיבות העוצמתית של האחדות, שהפגינו שלישיית קברניטי המלחמה - נתניהו, גלנט וגנץ. הם הפגינו אחדות מרשימה ומשכנעת. בדיוק ההפך מדברי הבלע של תומס פרידמן נגד ראש הממשלה, שאותו האשים בין השאר כי אינו יודע להקים "צוות של יריבים".
כל השלושה הם יריבים במידה כזו או אחרת. השבוע העלו חשדות בימין נגד שר הביטחון גלנט. אבל הם מגלים אחדות מרשימה בהגדרת המטרה ובדבקות בה. בני גנץ הוא זה שתקף במרומז את הממשל האמריקני, וגם את השמאל הישראלי, שזה כשנתיים משתמש במטבע הלשון הפבלובי "אלימות מתנחלים". זה לא התחיל היום, כחלק מההתקפה האמריקנית, שמתבצעת תחת לחץ הקול המוסלמי במפלגה הדמוקרטית; הקמפיין הזה החל בדיוק כשגנץ הפך לשר הביטחון בממשלת בנט, ועמר בר־לב מונה לשר לביטחון הפנים.
בליכוד מסתובבת תיאוריה שלפיה האמריקנים, יחד עם השמאל וגדודי ברסלר, פועלים בעקביות להפלת נתניהו כדי להציב במקומו את שר הביטחון גלנט בראש ממשלת בובות. אבל המטרה האמיתית היא פשוטה יותר, ומסתמכת על הרגלים ישראליים רעים - לסכסך את ההנהגה בתוך עצמה ולפצל אותה. ואם לא לפצל - לגרום לה להתפלג סביב שאלת המטרה העיקרית במלחמה. ההופעה המשותפת השבוע מלמדת שכל השלושה מבינים את זה, ואף שהם לא רוקדים סלואו צמוד, זה בכל זאת סוג של ריקוד זוגות בשלישייה.
ניתוק מסוכן
חוסר הרצון של בכירי צה"ל ושב"כ לשתף בהתלבטויות שלהם את הדרג המדיני פגע ביכולת לקבל החלטות נכונות. גם זה לקח מ־7 באוקטובר
כבר ביום השני למלחמה, מייד לאחר מסע הטבח והחטיפות, היה בידי ישראל מידע חותך על מקום הימצאם של החטופים, או לפחות חלקם הגדול: ביה"ח שיפא בעזה. אחת מהיחידות המיוחדות, ביוזמתה, יחד עם מפקדים מזרועות אחרות, בנתה תוכנית לחילוצם. הם הציגו את התוכנית לרמטכ"ל הרצי הלוי. הוא, בהתייעצות עם מפקדים מיחידה אחרת, פסל את המבצע ולא הציג אותו בפני הדרג המדיני. האירוע הזה העלה סימני שאלה אם הרמטכ"ל בכלל רואה את עצמו כפוף לדרג המדיני.
במבט מרוחק יותר, אין ספק שרא"ל הלוי הוא בר־הסמכא מספר אחת במבצעים מסוג זה שהוצע לו; ברור שלא היה הישג צבאי גדול משחרור החטופים במבצע שהוא "אנטבה טורבו"; ואם הוא ביטל אותו - היו לו סיבות צבאיות טובות. אם לא האמין בזה, אפשר לסמוך על השיפוט שלו, והוא לא חייב לגלגל את ההחלטה לדרג המדיני.
חיל האוויר, שרשם למעשה אי־הופעה ב־7 באוקטובר בפעם השנייה בתולדותיו, המשיך לעשות דין לעצמו גם ב־8 באוקטובר, כך טוענים גורמים פוליטיים. באותו יום ראשון, טוענים אחדים, ההלם הכללי יצר חלון בקליפת כדור הארץ, וניתן היה להעביר דרכו הפצצות הכרעה אסטרטגיות. מטרות חיוניות לא הותקפו, העיתוי החד־פעמי לא נוצל.אירועים כאלה, כמו מסכת ההחלטות המוזרה בלילה
שקדם לטבח, תוך כדי ניתוק ראש הממשלה ושר הביטחון מהלופ, מרמזים לאחת מהבעיות העיקריות שתרמו לכשל הצבאי העקוב מדם של 7 באוקטובר. חוסר הרצון של בכירי צה"ל ושב"כ לשתף בהתלבטויות שלהם את בכירי הדרג המדיני פגע ביכולת לקבל החלטות נכונות. כמו במפגשים המכשילים של הפוליטיקאים עם בית המשפט, בג"ץ, שבהם שופטי בג"ץ פועלים לפי השקפת עולמם תוך ניתוק מהמציאות - כך גם במפגש בין מפקדים בכירים לפוליטיקאים הבכירים יש תחומי מציאות קריטיים ששדה הראייה הטכנו־צבאי לא מכיל אותם. ההחלטות פחות טובות.
אבל מתוך המתקפה הברברית של האויב הפלשתיני, כבר נחשפה המהפכה הישראלית החדשה. ראינו את צבא העם. צבא עממי אזרחי, שמורכב מחיילים, ממתנדבים ומסתם אזרחים, שמאו דזה דונג וגיאפ הווייטנאמי לא יכלו לחלום עליו אפילו. חיילי צבא העם הזה מסתערים בסג'עייה ובחאן יונס, ולפי זעקותיהם של מזכ"ל האו"ם ואיסמעיל הנייה המתחנן להסכם כולל - צה"ל מתקרב להכרעה.
על מפקדים ועסקנים
יש כאלה שמבחינתם, כשמפקד צבא בכיר כושל ולא ממלא כראוי את תפקידו - במקום להדיח אותו, ראש הממשלה ושר הביטחון נדרשים להתפטר יחד איתו
מואב ורדי, בכתבה החשובה שלו בכאן 11 על אבות התצפיתניות המקיימים תחקיר משלהם על מה שקרה לבנותיהם, ועל הדיווחים שלהן על הנעשה בצד השני, זרק לפתע על שלושת הוותיקים שמיכה רטובה: "הקונספציה!". אב שכול ענה לו: "זו לא קונספציה, זה פשע!".
זה אחד מתרגילי החמיקה מלימוד אמיתי של המחדל, לפי מעט המידע שכבר זורם בתקשורת. הומצאו שתי מילות קסם של קמפיין הכיסוי והשקר: "אחריות" ו"הקונספציה". אלו הן מילות כישוף במובן, הפרימיטיבי ביותר. טוב עושה רה"מ נתניהו שלא נענה לדרישה של השותפים הבכירים למחדל, דהיינו - מובילי דעת הקהל בטלוויזיה והכתבים הצבאיים הבכירים.
השימוש במושג "אחריות" היום הוא כל דבר חוץ מנשיאה באחריות. אליעזר ליבנה הבחין במאמר מ־1948 בין "דמות המפקד" ל"עסקן הביטחוני": "מה נדרש ממפקד? התרכזות מוחלטת במעשה המלחמה, ללא שיקולים צדדיים... ויתור על פופולריות ו'הצלחה', ונכונות להסיק מסקנות אישיות מכישלון"
"הקונספציה" זה מושג ממלחמת יום כיפור, והוא ספציפי מאוד: זה היה מבנה לוגי פשוט, שהסביר לפי בכירי אמ"ן מהם התנאים שבהם מצרים וסוריה יוצאות למלחמה, ואם התנאים לא התמלאו, על פי הלוגיקה שלהם, יש סבירות נמוכה שייצאו למלחמה. מדובר בשתיים־שלוש נקודות מפתח: שתי המדינות ייצאו למלחמה רק יחד, ובתיאום. מצרים מצטרפת כשיש לה אמצעי הרתעה נגד ישראל בדמות מטוסים שיכולים להגיע לישראל ולחזור, או טילי קרקע־קרקע כמו סקאד.
כנ"ל לגבי המושג "ידיעת זהב". זה מושג מהשנים האחרונות לגבי ידיעה ספציפית שהתקבלה ביחידה 848, שהסבירה באופן חד־משמעי שמשמעות מהלך מסוים היא מלחמה מיידית. ידיעה לגבי הכנות למתקפה מסוג מסוים שמתקבלת במודיעין זמן רב לפני ההתקפה - אינה "ידיעת זהב". היא עוד מודיעין, חשוב ככל שיהיה.בכל אופן, היום השימוש במילה "קונספציה", בייחוד על ידי חכמי
האולפנים, נועדה לשימוש נגד אדם אחד: רה"מ נתניהו, כדי להבטיח שרשת הכשלים הגורליים ב"ליל הברווזים" שהפך לטבח תכסה גם אותו.
השימוש במושג "אחריות" היום הוא כל דבר חוץ מנשיאה באחריות. ציטטתי בעבר את אליעזר ליבנה במאמר חשוב שנכתב עוד בשנת 1948, שבו עשה ליבנה, מגדולי האינטלקטואלים שהילכו בינינו, הבחנה בין "דמות המפקד" לדמות "העסקן הביטחוני": "מה נדרש מהמפקד?... התרכזות מוחלטת במעשה המלחמה, ללא שיקולים צדדיים... כושר שתיקה, הבלגה וריסון עצמי; ויתור על פופולריות ו'הצלחה', פרט לזו שהיא פרי הצלחה צבאית. יחס בלתי אמצעי לחייל, ללא פנייה מעמדית, מפלגתית ועדתית; אחריות אישית לביצוע המשימה ונכונות להסיק מסקנות אישיות מכישלון".
אחריות אישית, מסקנות אישיות. למרבה הצער, רוב חברי סגל הפיקוד הבכיר, ששניים מהם חברים היום בקבינט המצומצם, לא עונים על הדרישות. במדינה כמו ישראל, הוויכוחים הפוליטיים סביב הרפורמה המשפטית אינם מעניינם של אנשי הצבא. זאת, בגלל המצב המיוחד של העם היהודי. כפי שהוכח, השואה של 1939-1945 לא נגמרה, אלא היא רק פתחה פתח לאפשרויות איומות שלא עלו על דעת השונאים לפני עלות הנאצים, כפי שידע בן־גוריון.
אז כשקוראים שהאלוף בדימוס עמוס מלכא מתהדר בכך ש"אנחנו קיבלנו אחריות", ו"לגבי ראש הממשלה, הוא נמצא בקמפיין פוליטי" - ברור באיזה צד של משוואת המפקד מול העסקן הביטחוני אנחנו נמצאים. לפי המושגים האלה, כשמפקד צבא בכיר כושל - במקום להדיח אותו, ראש הממשלה ושר הביטחון נדרשים להתפטר יחד איתו. זה עוד מאותו תבשיל מבחיל, שבו הדרג הצבאי בישראל לא רואה את עצמו כפוף לדרג המדיני ולא נוטה לקבל את מרותו. "הדמוקרטיה המהותית".
לפנים צעד
כולם מסכימים ש"ביום שאחרי" ישראל תשלוט ביטחונית בעזה, אבל מהי אותה "שליטה ביטחונית"? בנקודה זו עלולה לצוץ מחלוקת בין הדרג המדיני לביטחוני
נושא נוסף שקיימת בו מחלוקת בין הדרג המדיני, קרי נתניהו וגלנט, לעומת הרמטכ"ל וחבריו להנהגה הצבאית - הוא פירוש המעורבות הביטחונית של ישראל בעזה ב"יום שאחרי". ראש הממשלה דיבר החל משלב מסוים, כתגובה לתוכניות המדיניות של הממשל האמריקני, על "שליטה ביטחונית" של ישראל ברצועה. הרמטכ"ל הרצי הלוי דיבר באמצע השבוע על רצועת ביטחון ופשיטות - פנימה והחוצה, כדי לחסל קיני טרור שיצוצו. אלו הם שני דברים שונים. אפשר לשער שהיחס לממשל האמריקני וההבדל בנושא הזה בין הצמרת הצבאית לצמרת המדינית משחק פה תפקיד חשוב.
ההבדלים ניכרו כבר מתחילת המערכה. אפשר היה לזהות את הפער, שלא לומר העימות בין הדרג הצבאי למדיני, כשההכנות לפעולה הקרקעית הלכו והתמשכו, הלכו והתמשכו, ונראה היה שרק הלחץ מלמטה ידחף את ההנהגה לפעולה הקרקעית הנדרשת. זמן ניכר לפני תחילת הפעולה, כבר נשמע הרמטכ"ל מדבר בגלוי על הפעולה שתגיע. זאת היתה נחרצות מבורכת כשהופיע בפני חיילים מאוגדה 162. אבל בהמשך זה כבר נראה כהתרסה נגד הדרג המדיני, המבושש להחליט לגבי מה שהדרג הצבאי כבר החליט בשבילו.
צה"ל עשה עבודה מודיעינית מעולה בשבועיים הראשונים למלחמה. תוצאותיה של העבודה המודיעינית יצרו הלם בדרג הפיקוד הבכיר ומפקדי היחידות המסתערות. שורה של לקחים והנחיות לפעולה בשטח הבנוי, ובעיקר להתנהגות מול פירים ומנהרות, הופקו כתוצאה מהמהלכים המקדימים - וכל זה התרחש בערך שבוע לפני תחילת מהלך הכיבוש הקרקעי. מתברר שכשהמפקדים הבכירים טענו שהם מוכנים להיכנס לרצועה - הם לא היו כל כך מוכנים. ההשהיה היתה נחוצה מבצעית, ומתברר ששיקול הדעת בעניין הזה של השלישייה המובילה, ובעיקר של נתניהו, הועיל להצלחת המערכה.
הנהגת המערכה בדרום ובצפון, כשהאמריקנים הפכו לגורם מכשיל, היא מורכבת ומסובכת יותר מכל מלחמה שישראל ניהלה בעבר. המצרים והירדנים צופים בצה"ל וביכולת שהוא מפגין במלחמה במידה רבה של אהדה. ישראל לא יכולה לטפל בחמאס־דאעש כפי שעשו המצרים לפני עשור, כשגילחו את רפיח המצרית. זו היתה "המקבילה המצרית ל'נכבה' 48'", נאמר אז ברשתות ערביות ומערביות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו