רגע האמת

כבר הרבה זמן לא עמדה במוקד הדיון הציבורי סוגיה כה מרובדת שניתן להפוך בה ולהפוך בה ועדיין להישאר קול צף. ההחלטה אם למנות את איל ברקוביץ' למאמן נבחרת ישראל היא לא עוד החלטה. בזמנים אלו בחירת מאמן לנבחרת בכלל לא קשורה לכדורגל. הספקנו להתאכזב ממספיק טורנירים כושלים כדי להבין ששאלת המאמן קשורה בעיקר, ובמקרה הטוב, בעוצמת טיפוח האשליה. למעשה, מועמדותו של איל או כל מאמן זר אחר היא כרגע סוגיה ערכית, כמעט תלמודית ברבדים שלה. המאבק על המשרה הבכירה בספורט הכי חשוב שלנו נראה כיום בעיקר כלבטים בנוגע להכרה פומבית בזהותנו.

מי שמצדד באיל בעצם מודה שאנחנו גסי רוח, נוקטים עברית קלוקלת ומהירי חימה, אבל לפחות יש לנו בתוך זה גם תושייה, עורמה וסוג של קסם שאולי יושיע אותנו. אי אפשר להתעלם מההיגיון הטמון בווידוי הזה. אולי אפילו בתועלת שבו.

הבעיה היא שמי שמסתייג מברקוביץ' - יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון - מציע בדיוק אותה הגישה כלפי עצמנו, רק בעניבה וחליפה. לוזון הוא בעצמו סוג של ברקוביץ'. איל, האשכנזי מהמושב, ולוזון, המזרחי מפתח תקווה, אחד הם. הושלם מיזוג הגלויות במדינת ישראל. שהרי אותה מסיבת עיתונאים יצרית שסיפק ברקוביץ' נוהג לספק לנו גם לוזון, האיש שכעת מצטייר כדמות השקולה מבין השניים. אפילו האלמנטים הספרותיים המשובצים בנאומים שלהם שווים. "אני אהיה מאמן על אפך וחמתך, אדון אוחנה", סח ברקוביץ' לפני ימים; לוזון השתמש לפני חצי שנה באותו "על אפכם וחמתכם", רק שהוא כיוון לעיתונאים שלא האמינו שנעלה למונדיאל.

מעניין שאת המזיגה בין ביטויים תנ"כיים לעברית איומה המציאו הגששים - רק שמה שהיה פעם מתכון למערכונים הפך בעולם הכדורגל הישראלי לז'רגון רשמי.

לא רק הסגנון דומה. גם התוכן זהה. ההצעה האלטרנטיבית לאיל - מאמן זר - מבטאת את ההכרה העגומה בהיותנו לבנטינים חסרי תרבות, עד שאין לנו אלא להביא איזה אירופאי שיזליף עלינו ארומה קונטיננטלית לשנתיים.

ובכל זאת, שניים אוחזין, ויש להכריע בין הגוונים של אותה העמדה. אני לא חושב שברקוביץ' מתכנן את צעדיו בקפידה - הוא פשוט רוצה ולא מתאפק. אבל ייאמר לזכותו שמסיבת העיתונאים שניהל סיפקה הוכחה למי שעדיין חשב אחרת כי לא צפויות הפתעות ממי שידע להפתיע את מגיני היריב על הדשא. זה אולי יכול להביא לכך שהנבחרת תעלה בהתלהבות ותנפק סוג של יצירתיות ישראלית שתחסל את היריבות. אבל באותה מידה זה גם יכול להביא לכך שכשדברים לא יסתדרו בהתאם לרצונו - וסביר שעל המגרש שוב ניכשל - הוא ישתולל, יריב ויאשים.

זה נכון שאיל היה גאון על המגרש, אבל העניין הוא שעכשיו הוא מבקש בכלל להיות במקום אחר, על הקווים. בתשובה לטיעון הזה רוב התומכים באיל מגדירים את החיובי על דרך השלילי: ממילא לא נצליח להעפיל לאליפות אירופה, אז לפחות יהיה לנו מעניין איתו. בתוך כך הם מעניקים פרשנות מרעננת למושג "מעניין".

למשל, הנבחרת נמצאת בפיגור במשחק המכריע, איל מתעצבן ומוציא את יוסי בניון, שתפס יום חלש, בדקה ה-60. בניון מסרב לצאת כי "אם בקשטן זילזלתי, אז בטח באיל, אחד שאף פעם לא היה מאמן". איל, בתגובה, פורץ, בלי הכדור, למגרש, והולך איתו מכות משום ש"מי זה יוסי, אם אני הייתי על המגרש, כבר הייתי מנצח לבד". זה בהחלט יהיה מעניין.

בסיכומו של דבר, דומני שקשה לעמוד בפיתוי. אולי כדאי לתת לאיל את הנבחרת - ולו מתוך כבוד לקשר הכי גדול שצמח כאן, וגם בגלל שהוא באמת מאחרוני המוהיקנים שמתרגשים מ"התקווה" באיצטדיון רמת גן.

ואם זה לא יעבוד ויתפוצץ לנו בפנים תמיד נוכל לומר שכדורגל הוא בסך הכל בידור. הרי את הדברים החשובים באמת, כמו למשל פעילויות שמיוחסות למוסד על פי פרסומים זרים, אנחנו מבצעים באופן מושלם.