על "איכות" והדרה בשירות המדינה

ההופעה המרשימהשל אנשי המשפט המצוינים שלנו בדיון בהאגנתנה את האות לחזור לשיח שלפני המלחמה על "התפוררות" השירות הציבורי. אחרי 7 באוקטובר היה סביר לחשוב שכולם ירצו לרענן את השורות במערכות המדינה. הרי כל זה לא קרה רק בשנה אחת של מינויים, רעים ופוליטיים ככל שיהיו. אבל לא.

שוב מדברים על חוסר איכות, על אנשים "חסרי כישורים" שבדרך כלל נמצאים בצד אחד של המפה הפוליטית ו/או האתנית, ועל הרס התרבות הארגונית שממנה יצאו הטובים ביותר. השיח לא מתמקד בשאלה מדוע באותו יום מר, במשך שעות ארוכות, אזרחים הגנו בצורה ספורדית על המדינה בזמן שפקודות רלוונטיות לא הגיעו מהדרגים המקצועיים. ראשי המערכות הציבוריות אולי לקחו אחריות, אבל אף אחד מהם כנראה לא יידרש לחשבון נפש על האחידות המחשבתית והפוליטית שהאויב למד היטב והובילה באותו יום לקריסת מערכות המדינה.

הדרג הביורוקרטי התעצם לאין שיעור בערך מאז מהפך 77', וביתר שאת מאז רצח רבין. חלק מההתעצמות נעשתה דרך מינוי מקורבים. עד היום יש מי שלא רואים בעיה בשליטה הטוטלית של שושלות במעוזים הביורוקרטיים. המגזר ההומוגני הזה לא רק נתפס כראוי לזכויות יתר, אלא גם להגנה עליהן ולהעברתן מדור לדור. הנפוטיזם והפרוטקציה הן אמנם נורמות בישראל, אבל מדובר בשחיתות. שחיתות שמובילה למינוי אנשים לא מתאימים ולפסילה שרירותית של אנשים מוכשרים. שחיתות שהובילה בין היתר גם ל־7 באוקטובר. שחיתות שאנחנו, הציבור, הקורבן שלה.

ב־7 באוקטובר כולם חשבו אותו דבר. ההומוגניות הפוליטית והמחשבתית שרווחת בשירות הציבורי הפכה את המושג איכות לכלי מדיר. לא פלא שבכירי המערכות זיהו את הדומים להם כאיכותיים. זוהי נטייה אנושית טבעית, שתימשך כל עוד אין מנגנונים שמפקחים על גיוון פוליטי ואתני של המועמדים. הדרג המקצועי אינו א־פוליטי - הוא חלק מאותה אליטה שמרוחקת מהציבור וגם חותרת להחלשתו על ידי החלשת נבחריו.

הרצון של חלק מנציגי הציבור לפרק מוקדי כוח ולהיאבק בשחיתות שפשתה בדרג הביורוקרטי מעורר את המלחמה הקשה ביותר. מלחמה על צביון, על ערכים, על מי ראוי להכתיב אותם ומי לא. בכירי מערכות המדינה כבר מזמן לא שואפים לייצג את האינטרס הציבורי, אלא לקבוע את מרכיביו.

ראשי המערכות הציבוריות אולי לקחו אחריות, אבל אף אחד מהם כנראה לא יידרש לחשבון נפש על האחידות המחשבתית והפוליטית שהאויב למד היטב והובילה באותו יום לקריסת מערכות המדינה

עם השנים הם החלו לתת יותר ויותר נימוקים ערכיים להחלטותיהם ופחות ופחות נימוקים מקצועיים. לעיתים קרובות הם גם סירבו לממש מדיניות שהכתיבו השרים. בכירי המערכת המשפטית, ראשי זרועות הביטחון, הסגל הבכיר באקדמיה, ועוד - כל אלה פועלים בגיבוי מלא של התקשורת. באינסוף הכתבות שפורסמו על היחסים בין הדרג המדיני לדרג המקצועי התיאור אחיד: שרים מתעלמים מחוות דעת של פקידים, מייצרים חוסר הסכמות, מפטרים בכירים ממניעים של נקמה או סתם ללא סיבה. כך השיח התקשורתי מייצר את הדימוי של נציגי הציבור: לא מקצועיים ולא כשירים. קוראים לזה "ביטול המקצועיות". הדיבור במונחים כמו "עצמאות" הדרג הביורוקרטי, "המקצועיות" וה"איכות" שלו משמש כסות למלחמה פוליטית של הדרג הביורוקרטי בנבחרי הציבור, ולכן בציבור עצמו. אם בעבר המלחמה הזאת נעשתה בשקט, בחדרי־חדרים, היום היא גלויה.

יותר מכל, המונחים האלה מכסים על כך שלא דווקא האנשים הטובים ביותר ממונים לתפקידים הבכירים בשירות המדינה. אם אוכלוסיות שלמות מודרות מסיבות פוליטיות, גזעניות או דתיות (כפי שמעידה הסטטיסטיקה), בטח שלא נבחרים הטובים ביותר.

הרבה מאוד דובר למשל על השחיקה באיכות כוח האדם במשטרה. לא הבכירים, כמובן, אלא השוטרים שנמצאים בשטח ומגינים עלינו בגופם. אבל בסוף הם אלה שהיו שם, פעלו מהר, ביצירתיות ובחוכמה, עם אינסטינקטים בריאים, והצילו את כולנו. בכל הנוגע לאיכות וליכולת - השוטרים הוכיחו את האיפכא מסתברא. ההפך הוא הנכון.