מה הם חשבו שיקרה?

חבר טוב שאל אותי השבוע, מה חשב לעצמו המחבל העזתי הממוצע שיצא בבוקר 7 באוקטובר לרצוח אזרחים ישראלים. הרי לבטח היה ברור לו שהתגובה הישראלית תהיה עוצמתית ואגרסיבית, ושעזה תיפגע.

אז מה הוא חשב שיקרה למשפחה שלו, לבית שלו?

השאלה הזאת הזכירה לי את כותרת הספר המפורסם "מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות". במערכת החינוך ובתקשורת המקומית השיח ברצועת עזה הוא שהצד השני, היהודי־הישראלי, הוא השטן, הרוע בהתגלמותו. הישראלים הם כל מה שמפריע להתפתחות של האנושות בכלל ושל האומה המוסלמית בפרט. ישראל, לטענתם, היא נטע זר, כלי שרת של המערב האימפריאליסטי, שהיהודים, שבידיהם עוצמה כלכלית ופוליטית גדולה, הצליחו לכפות על מעצמות המערב לתת להם מדינה בלב־ליבו של העולם הערבי על חשבון הפלשתינים.

לכן, כאשר חמאס עושה דה־הומניזציה לישראל, כאשר בעזה משתמשים במונחים של בעלי חיים (זואומורפיה) כדי לתאר את היהודים בכלל ואת הישראלים בפרט (קופים, חזירים, נחשים או ארבה), המסקנה היא שצריך לחסל אותם. ומכאן שבמציאות מהסוג הזה המחבל לא שואל את עצמו "מה יקרה לי?". הוא יוצא למלחמה נגד מה שהוא תופס כתת־אדם, כיצור מאיים שיש להכחיד.

נוסף על כך, הדור העזתי לומד ממש מגיל ינקות את ערך ההקרבה העצמית, הערך העצום של מות הקדושים (אסתשהאד). מערכת החינוך - בגנים, בבתי הספר, בקייטנות ובמסגדים - מדריכה את הילדים ובני הנוער בעזה שהחיים עלי אדמות לא שווים כלום, ושאם ימסרו את גופם ונפשם במסגרת מלחמת הקודש (הג'יהאד), מחכות להם 72 דוגמניות בגן עדן. הבתולות הללו הן מושג אמיתי בעיני המאמין המוסלמי, שמופיע בקוראן ושבספרות האגדה מקבל פרשנות מעוררת יצרים ופנטזיות. וכאן, כשהפרס הוא עולם שעולה על כל דמיון, ובוודאי על המציאות העגומה של חיי העולם הזה, המחבל לא חושב "מה יקרה לי". זה בדיוק כמו שמחבל מתאבד מקבל חגורת נפץ ונשלח למות. הרי הוא יודע מה יקרה לו ומה יקרה למשפחתו, אבל התגמול מבחינתו עולה על המחיר.

ולבסוף, את השאלה שנשאלתי אפשר לשאול גם על מקרים רבים בעבר: מה חשבה צרפת של נפוליאון, אומה של 30 מיליון בני אדם שיצאה לכבוש את אירופה? מה חשבו 80 מיליון גרמנים ב־1941 כשיצאו להילחם בכ־200 מיליון סובייטים? לפעמים אידיאולוגיה, אמונה בצדקת הדרך וכוח הכריזמה של מנהיג יכולים לטעת בבני האדם תקווה ש"אנחנו הולכים לנצח", ש"המערכה שאני שותף בה היא שלב ראשון, שאחריה יבואו אחרים ולבסוף ננצח".

לראיה, סקר שעורך ערוץ התקשורת של חיזבאללה, "אל־מנאר", מגלה כי 91%(!) מהנשאלים מאמינים כי "מבצע 'שיטפון אל־אקצא' הוא צעד גדול בדרך לשחרור פלשתין". כלומר, מדובר במהלך מתגלגל, בשלב נוסף לקראת היעד הסופי של חיסול ישראל.

הבתולות הללו הן מושג אמיתי בעיני המאמין המוסלמי, שמופיע בקוראן ושבספרות האגדה מקבל פרשנות מעוררת יצרים ופנטזיות. וכאן, כשהפרס הוא עולם שעולה על כל דמיון, ובוודאי על המציאות העגומה של חיי העולם הזה, המחבל לא חושב "מה יקרה לי"

אם אנחנו מחברים את הנקודה הזו לתמונה השלמה, אז מערך השיקולים של חמאס הכיל בתוכו כמה מרכיבים שגויים: הציפייה שחיזבאללה יצטרף מצפון למתקפה ב־7 באוקטובר ויילחם לצד חמאס עד הסוף; והאמונה של סינוואר שערביי ישראל יתקוממו כמו ב"שומר החומות", ואז, תחת המעמסה של מלחמה בשלוש חזיתות, ישראל תקרוס. לאלו נוסיף את השסע העצום בחברה הישראלית והמשבר הפוליטי, שהובילו למסקנה כי תוספת של משבר צבאי בדמות מלחמה תוביל את ישראל להתמוטטות.

סינוואר ככל הנראה נתקף הלם כשכל זה לא קרה. אבל ברמת הפרט, המחבל הבודד, אפילו הצוות, ייתכן מאוד שרגע לפני היציאה למתקפה הרצחנית שמעו אלפי מחבלי הנוח'בה שהם בדרך לאל־אקצא, בדרך לניצחון. וכשהניצחון במרחק נגיעה, מה הם כמה חודשים קשים בעזה?