כוכב הפופ מספר אחת בעולם, מייקל ג'קסון, מת. למייקל היו כריזמה ואישיות נדירות שיכולות להסביר איך כבר בילדותו הוא המס לבבות של מיליוני אנשים ברחבי העולם. מייקל ניחן בחוש אינטואיטיבי לקרוא את האוהדים שלו; באופיו המדהים הוא היטיב לשתות את החום העז והאהבה ששפכו עליו, ולהפוך אותם לאנרגיה חיובית שתידלקה אותו וסייעה לו ליצור את אמנותו. כששאלתי אותו פעם על ההשראה שלו הוא השיב שמילותיו מגיעות "מלמעלה". את מייקל הכרתי דרך חברנו המשותף מוחמד אל-פאייד, החיבור היה מיידי ולימים הוא אף היה השובבין שלי. כשפגשתי אותו - בסוויטה במלון שבו התאכסן - התרשמתי במהירות מאישיותו הכובשת; לחדר נכנס אדם יפה תואר, ללא חולצה, בשיער שחור אסוף לאחור. מלך העולם. לאורך כל הקריירה המופלאה, מייקל נשאר אדם בודד ומבולבל מאוד. פעם שאלתי אותו על כך. הוא הביט עלי עשר שניות והשיב: "אני אדם בודד מאוד". כבר מגיל 5 הוא צפה בילדים שמשחקים, בעוד לו אסור היה לבלות איתם. הנידוי הזה - שבמסגרתו היה עליו לשיר ולרקוד - הוביל אותו לתהילה ולהצלחה, אבל דרש ממנו לשלם מחיר חברתי לא קטן, שעיצב אותו כאדם. לאורך השנים, עם ריבוי הפרשיות, האניגמה והסקרנות העולמית סביבו גברו - ומייקל אהב את זה. כשהלביש מסכות על ילדיו, עשה זאת בבדיחות הדעת. "זו בדיחה גדולה על התקשורת", סיפר לי. כשהתחילו ההאשמות חשבתי תמיד שהוא חף מפשע. אינני יודע לגבי בעיות הבריאות שלו, אבל כשהציב לעצמו לאחרונה את האתגר האדיר של 50 הופעות בלונדון - הוא העמיס על עצמו יותר מדי. לדעתי, הדבר הוליד לחצים וחרדה, וייתכן שאלה הובילו לאירוע בליבו. לצערנו, הוא איננו. העולם יזכור את האמן הנדיר הזה בזכות השירה והמוסיקה יוצאות הדופן. אני בטוח שאת "הליכת הירח" מייקל מבצע גם למעלה. ג'קסון יישאר אליל שלא היה כמוהו וכנראה שלא יהיה.