הברק של נתניהו

בימים ה־88 וה־89 למלחמה פרסמתי בפייסבוק שני מאמרים - "פוסטים", בעגה הרווחת - ובהם קריאה לבנימין נתניהו למנות את הפרופסור אהרן ברק לנציג הרשמי בבית הדין הבינלאומי בהאג.

תפקידו לנסות להדוף את התביעה המרושעת של דרום אפריקה, המציגה את ישראל כמדינה המבצעת ברצועת עזה השמדת עם. לא עלה בדעתי שנתניהו אפילו ישקול רעיון כזה. הרי כל ההפיכה הדיקטטורית שיזמה ממשלתו בהדרכת יריב לוין מבוססת על איבה עמוקה כלפי האסכולה שהנחיל ברק למערכת המשפט.

בתחילת השבוע שמחתי להתבדות. בהמלצת היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה - גם היא שנואה על ביבי - החליט ראש הממשלה להטיל עליו את הנטל הכבד, וברק ניאות להיכנס לגוב האריות.

אין צורך בגילוי נאות כדי לדעת כי להערכתי ברק הוא גדול הדור במשפט הישראלי והבינלאומי, ומי שמדינתו יקרה לו מאוד וקיבלה ממנו שירותים שהם מופת לעולם. ברק יישם את ההגדרה שישראל יהודית ודמוקרטית. רק שהיהודית והדמוקרטית שלו - שהיא בבחינת "אור לגויים" כחזונו של דוד בן־גוריון - היתה שוויונית כלפי הזר וליברלית ועם נטייה להענקת זכויות ממשיות לנשים וללהט"בים ויד תקיפה כלפי עברייני הצווארון הלבן.

לפני כ־20 שנים, כאשר משמאל ומימין תקפו את גדר ההפרדה שנמתחה לאורך יהודה ושומרון להגנה מפני הטרור הפלשתיני, הוצע הנושא להכרעות באו"ם ובבית הדין בהאג. הוא נידון גם בבג"ץ בירושלים. ברק כתב בעיפרון או בעט פסק דין מזהיר אשר לא רק הותיר את רוב הגדר על כנה, אלא גרם גם לאויבי ישראל לחזור בהם מהתביעה. הוא לימד באוניברסיטת ייל, ופעמוניו צלצלו בקצווי תבל.

בעודו מכהן כנשיא העליון אמר לי במפגש חברתי כי לאחר פרישתו תתחיל שחיקה בוטה באסכולה היהודית־דמוקרטית שהנחיל לישראל. חשבתי שהגזים. טעיתי. אך איש לא יכול היה להעריך שהאיבה תיערם לממדים הקיצוניים כפי שבאו לביטוי בהפיכה המשטרית שהוביל לוין, ושנתמכה בשצף־קצף על ידי רבים בקואליציה - מאמיר אוחנה עד בצלאל סמוטריץ'. היא אשר הולידה מנגד את תנועת המחאה, שבתחילה לא תבעה את התפטרותו של נתניהו אלא משהחל לגבות את לוין התובעני בסרבו לרכך את חקיקתו אפילו כאשר יואב גלנט ביקש זאת למען הביטחון הלאומי.

עד כמה דרבנה ההפיכה האנטי־דמוקרטית של לוין, ומולה המחאה הדמוקרטית, למלחמת עזה והצפון? דורות של היסטוריונים יתפרנסו בנסותם לנפק תשובה תקפה לסוגיה. מה שאינו מוטל בספק הוא שחשפה איבה שלא נודעה כמותה מאז חידוש הריבונות היהודית בארץ.

איני יכול להימנע מלתהות מה חשים עתה המפגינים הלוהטים, שבאיוולתם ובבערותם קראו בשמו של ביבי כמעט בקדושה, והציגו את ברק כהגות שטנית במהותה, והנה נתניהו הוא אשר הותיר אותם מאחור, פצועים בנפשם ונכלמים בשדה המערכה

ההפגנות של תומכי נתניהו ליד ביתו של ברק היו מביכות. לשונם חלודה וספוגת איומים.

בשובי לצפות בהן בשנית איני יכול להימנע מלתהות מה חשים עתה המפגינים הלוהטים, שבאיוולתם ובבערותם קראו בשמו של ביבי כמעט בקדושה, והציגו את ברק כהגות שטנית במהותה, והנה נתניהו הוא אשר הותיר אותם מאחור, פצועים בנפשם ונכלמים בשדה המערכה, וממנו יצאה הפנייה אל נשיא העליון בדימוס לשמש בהאג הנציג הממלכתי במערכה הקשה מכולן. מה הם חושבים על עצמם? ומה על מנהיגם? וכיצד הם מיישירים מבט לצאצאיהם התוהים בשקט סוער איך נפלו ההורים קורבן למי שעשה בהם שימוש חד־פעמי מביש, ובפנותו לברק השליך אותם לאנחות? והם אנה יוליכו את החרפה - כפי ששאל נתן אלתרמן.

במהות ביבי הפנה להם עורף, תקע סכין בגבם הציבורי. בעיקר ללוין ולאוחנה ולשלמה קרעי ולטלי גוטליב, לכל מי שתיאר למענו את בג"ץ בראשות ברק כמפלצת, והנה דווקא הוא צץ כיקיר הקיסר.

ביבי בגד בחבריו. כדרכו - רק שהפעם למען יעד ראוי. את השבח הזה אין ליטול ממנו.