כך התאכזבתי לטובה מהביורוקרטיה

בימים אלה אין הרבה סיבות לשמחה ולשלווה. כשיש אחת כזו - ראוי לשתף בה. היא אמנם אישית וזערורית, אבל יש בה גם משמעות ציבורית חביבה. בקיצור, מה אני מקשקש - הסכיתו ושמעו:

כבר שבועיים אני מהלך כשמנוע אופטימיות זעיר פועם בי. יש לי כמה עניינים רפואיים, ונזקקתי לדין ודברים עם מוסד ממשלתי כלשהו. בשלב זה לא נזכיר את שמו.

מכיוון שאני כבר בגיל שבו מתקבעות הנחות יסוד, נערכתי לאינטראקציה הזו לפי המסורת שעליה גדלתי וחונכתי, שלפיה מערכת יחסים עם מוסד ממשלתי לצורך מסוים היא מסלול חיים: אתה נכנס אליה איש צעיר ומלא און - ויוצא ממנה שפוף ובכיסא גלגלים, כשבדרך כלל הנושא שלשמו התכנסתם כלל לא בא על פתרונו.

כבר הכנתי לי זמן בשפע, ומתקן להניח עליו את הטלפון בעוד הג'ינגל נשמע ברקע עשרות דקות, סנדוויץ' כדי שלא אמות ברעב, בקבוק שתייה, וכן את ערכת המילים ושברי הקללות המיועדת למעמדים כאלה: חוצפה, לא ייאמן, פשוט לא ייאמן, לא, זה פשוט לא ייאמן, קססס... חתיכת... סעמ..., וכן את המספרים של ידידיי אביב לביא ולינוי בר־גפן, העושים נפלאות בגלי צה"ל בתחום המלחמה בביורוקרטיה. שיהיה.

עם כל הכבודה הזו ניגשתי לפרויקט, כשאני כבר מנסה להרגיע את הזעם של אחרי, בזמן שהפנייה הראשונה אפילו עוד לא נכתבה.

והרי התוצאות: מהרגע שבו נשלחה הפנייה באתר, ועד לרגע שכל מה שביקשתי (עניין קצת מסובך, יש לציין) הסתדר על הצד הטוב ביותר - חלפו יומיים וחצי. לאורך כל התהליך עודכנתי בעודף דיוק על אודות התקדמותו (שזה החלק הכי חשוב, כן? הרי אנחנו לא באמת רוצים את התכלית. אנחנו רוצים להרגיש מטופלים), וכל מה שהובטח - קוים.

ומשום מה, משום מה, העניין הפעוט הזה מצליח לנחם אותי ולגרום לי לתחושת יציבות. הוא מצליח להחזיר את האמון באדם ובחברה. הוא מצליח להבטיח לי שהעסק עובד ושפעם יהיה טוב.

דרכם של גופים מותקפים היא להתבצר ולהשיב מלחמה. כדאי לנסות דרך אחרת, חיובית. סטנדרטים משובחים של שירות צריכים להפוך לעניין בסיסי, שבלעדיו אין לגוף/חברה זכות קיום

הנטייה הטבעית היא לקבול על מקרים הפוכים. הרשת מלאה תלונות על שירות גרוע, צילומי מסך של שיחות מתמשכות וזמני המתנה ארוכים מהרגיל ממלאים כל פינה, והתכתבויות עם בוטים נוקשים מדווחות בראש חוצות. כל זה נכון ולגיטימי. איני דן את מי שבחמתו בוחר לשיימנג גוף ציבורי או מסחרי שעושה לו עוול (אני כן דן, אבל אין כאן מקום להאריך עכשיו).

מה שכן - זה הרבה פחות אפקטיבי. דרכם של גופים מותקפים היא להתבצר ולהשיב מלחמה. כדאי לנסות דרך אחרת, חיובית. סטנדרטים משובחים של שירות צריכים להפוך לעניין בסיסי, שבלעדיו אין לגוף/חברה זכות קיום. זה אמור להתחיל בהאדרה של גופים שבוחרים להתנהג כך.

אם כל אחד ואחת שנתקלים בסטנדרט טוב יפרסמו את זה - הרבה דם רע וביקורתי ייחסך, והתוצאה תהיה זהה. ועל כן, בעונג רב ובגאווה ישראלית וציונית, עלי לבשר שהגוף שעליו דיברתי ושאותו שיבחתי הוא המוסד לביטוח לאומי. כל הכבוד לכם. המשיכו כך.