אין כמו רגע הקסם בפיסגה

יש אנשים שאוהבים לרכוב על אופניים, אחרים משחקים כדורסל, אני אוהב לטפס על הרים. לפני חצי שנה עליתי על טיסה לנפאל כדי להגיע לגבהים עוצרי נשימה, בין השאר באזור האנאפורנה, חלק מרכס ההימלאיה.

"ת'ורונג לה פס" הוא מעבר הרים המהווה את רגע השיא בטרק סובב אנאפורנה. לאחר כשבועיים של הליכה עם ציוד כבד, בתנאי נוף משתנים, במזג אוויר הפכפך ועם קשיי נשימה עקב הגובה, מגיעים ליום שכולם מחכים לו וחוששים מפניו. לפנות בוקר, עם מים קפואים בבקבוקים ורעידות קשות, מתחילים את הטיפוס לכיוון מעבר ההרים. לא מעט חוטפים כוויות קור או מתקשים לנשום, ועם כוח רצון ממשיכים ללכת בניגוד לרצון הגוף. לאחר הליכה הנדמית כנצח, מגיעים לשיא הגובה, עוצרים ומסתכלים. הרגע, שבו נדמה כאילו העולם פרוס לפניך, הוא הרגע שלשמו הגעת. יש עוצמה הטמונה בנופים האלה, עוצמה שאי אפשר להמחיש גם במצלמות החדישות ביותר. אין פלא שרבים נוהרים לממלכה הנידחת הזאת, השוכנת למרגלות ההרים הגבוהים בעולם.

אין ספק שיש דברים שצריך להביא בחשבון. מלבד מפולות אבנים ושלגים, יש גם מזג אוויר בלתי צפוי, קרינה חזקה מהשמש, מחסור בחמצן שעלול להוביל למחלת גבהים ומחסור בתשתיות לפינוי ומתן טיפול רפואי. קיים החשש מהתפתחות כאבי גב ורגליים עקב הליכה ממושכת עם משקל. מי שמתכנן לטפס חייב לרכוש ציוד מתאים, בדגש על שק שינה שמותאם לטמפרטורות מאוד נמוכות, נעלי טיפוס מתאימות, תיק גב המותאם לגוף וביגוד חם. יש לעקוב אחרי תנאי מזג האוויר ואין ללכת לבד. אסור להניח ש"יהיה בסדר" על סמך טיולים בארץ או שירות קרבי. מדובר פה בעולם אחר עם חוקים משלו. למרות האסונות הטרגיים האלו הממחישים את הסיכון, שאפשר להקטין אך לא להעלים, אין לי ספק כי ישראלים ימשיכו במסעותיהם, הכל בשביל הרגע הנדיר ההוא, שבו נדמה כי הזמן עצר מלכת.

הכותב טיפס לאחרונה על רכס האנאפורנה