רצח עם וגם רצח תרבות

השואה החלה הרבה לפני מחנות הריכוז וההשמדה. לפני שרצחו יהודים, רצחו את תרבותם. ליל הבדולח הוא אחד הזיכרונות הקשים לעם היהודי שבמסגרתו נשרפו ספרים ובתי כנסת. בשיטתם הכל כך מדויקת, הצליחו הנאצים כמעט למחוק 1,000 שנות תרבות יהודית, כאשר השלב האחרון היה רצח העם של 6 מיליון יהודים.

החל מימי הביניים דרך תור הזהב בספרד ועד לתחילת המאה ה־20, הצליחו היהודים לבסס תרבות חזקה הכוללת הגות, חקר השפה העברית, ספרות, פיוט, איור, מוסיקה, זמירות, הומור ותיאטרון. יהודים מצאו פיצוי למצוקה החיצונית בחיי רוח ויצירה פנימיים משלהם. בכל דור ובכל התפוצות חיו ויצרו פילוסופים, פוסקים ומקובלים, חוקרים, היסטוריונים משוררים וסופרים. כל זה כמעט חוסל לחלוטין במהלך השואה. יותר מכל אבדה היידיש - שפה ששגורה היתה בפי מיליוני יהודים ברחבי אירופה. שפה שהיא שילוב עשיר של גרמנית עם מילים בעברית. שפה שבמשך מאות בשנים סימלה תרבות שלמה - עלתה בלהבות יחד עם מיליוני יהודים. גם פירוריה הולכים ונעלמים עם התמעטות שארית הפליטה.

לא רק את היידיש מחקו הנאצים, הם רצחו גם את תרבות הלדינו. עשירה כמו היידיש ומבוססת על ספרדית עתיקה, היתה הלדינו השפה המדוברת בקרב יהודי יוון, טורקיה והבלקן. מרכז הלדינו היה בסלוניקי, שבה היה רוב יהודי. כשהנאצים רצחו 90 אחוזים מהיהודים היוונים, הם רצחו גם את הניב הנפלא הזה, שבדומה ליידיש, דובריו הולכים ונעלמים.

האמת העצובה היא שגם מדינת ישראל המתחדשת אינה משמרת מספיק ואינה מטפחת את מורשתו העשירה של העם היהודי, ולא מעבירה אותה לדורות הבאים. כמה זמן מוקדש במערכת החינוך ללימוד דמויות כגון אבי הפילוסופיה המודרנית שפינוזה, הבלשן והמשורר יהודה אבן קוריש, הסופרים י"ל פרץ ושלום עליכם? כן, עדיין קיים קומץ ישראלים המתעקש להקים את תיאטרון היידישפיל ואת פסטיבל הלדינו. אבל הם מיעוט.

אסור לנו להסתפק בטקסים, באנדרטאות ובמצבות זיכרון, חשובים ככל שיהיו. הם אינם משמרי תרבות, אלא מנציחים את שאירע. זה לא תפקידם וזו גם לא מטרתם. כאשר הוקם בית התפוצות, זאת היתה אמורה להיות שליחותו. למרבה הצער, הוא לא ממש ממלא תפקיד בשימור התרבות: לבד מאוסף דגמים של בתי כנסת עתיקים ועיסוק במציאת שורשים, מתקיימות בו בעיקר תערוכות של אמנות בת זמננו. צריך עוד ועוד חומרי לימוד, ספרים, סידרות טלוויזיה וסרטים שיספרו על התרבות שהיתה ועל הניסיון להשמדתה. רק באמצעות כלים אלה נוכל לשמר את עושר תרבויותינו.

האתגר שלנו כעם, כחברה וכמדינה, הוא לא רק לזכור ולהנציח את המתים (שזו כמובן חובתנו), אלא להקפיד על מהות המסר והמורשת שאנו מעבירים לדורות הבאים. דווקא בימים אלה חשוב שהמורשת שננחיל לילדינו תהיה כיבוד תרבויות שונות, ובראש ובראשונה בתוכנו. הגיע הזמן שנדע, כולנו, לכבד את היידיש והלדינו, את המגרבית, את תרבויות המזרח, אשכנז וצפון אפריקה, ואת המורשת שאנשים הביאו איתם למדינת ישראל. לא ייתכן שדווקא אנחנו נעשה לעצמנו ולאחרים מה שהם עשו לנו.