איציק, אביו של החייל עמית בונצל שנפל בעזה, זעק השבוע זעקה מהדהדת: "תסגרו את הטלוויזיה. הערוצים יושבים ערב־ערב וממלאים אותנו ברעל אחד נגד השני. כדי שיישאר לנו עם, אני מתחנן, תסגרו את הטלוויזיה".
שדרן גלי צה"ל עידן קוולר העיף אותו השבוע משידור. העיתונאי הפגיע השתמש בכוחו מול אב שכול, רק כי אמר כמה מילים שסטו מהמיינסטרים. קוולר אמנם התנצל והלך לנחם, אבל התנהלותו בשידור היתה מ.ש.ל למה שאיציק זעק: התקשורת הישראלית מרעילה אותנו.
הרעל הראשון הוא הקטנוניות והשסע שעדיין משוסע, כאילו לא היה 7 באוקטובר. אוהבים לומר שהפוליטיקאים, ובראשם נתניהו, חיים על הקיטוב ועל השסע. אבל האמת היא שהתקשורת בכללותה לא רק חיה על השסע - אלא היא האדריכלית והמשמרת שלו.
הרעל השני הוא הברברת. יושבים לשעברים באולפנים ומקשקשים עצמם ועצמנו לדעת, כשאין להם באמת מושג מה קורה בפנים, וספק אם אי־פעם היה. הרעל השלישי הוא הרוח שאותה משרים האולפנים - האם היא מחזקת או מחלישה? תענו לעצמכם.
תסגרו את הטלוויזיה. לא כי אתם רוצים להתעלם מהמציאות, אלא כי צריך להבין מה מספקת לנו התקשורת בימים אלה, ולברור את זה היטב.
זה לא שאין תכנים טובים בערוצים. יש ראיונות עוצמתיים, סיפורי גבורה, ראיונות עם הורים שכולים שמחזקים אומה שלמה, ויש גם כמה עיתונאים שמבינים את גודל האחריות שעל כתפיהם.
אבל את כל אלה אפשר לצרוך ברשתות החברתיות, באופן מושכל ומבוקר, כזה ששומר על הנפש ושולט בחוטי השפיות, ולא כזה שבוהה במסך כמו בובה על חוט.
אצל הרבה עיתונאים נוצר מנהג בשנים האחרונות - לגרום למרואיין להראות רגש, להזיל דמעה, רגע של שבר. ולא רק מהמרואיין הם רוצים לסחוט דמעה, אלא גם מאיתנו, הצופים. ולכן הקול יהיה דרמטי, עמוק ואיטי, השאלות יהדהדו געגוע ופחד, וגם הקריינות שלאחר מכן תשדר אימה ודרמה.
"היתה לאיתי הזדמנות לראיין את המח"ט תחת אש", כתב לוחם מילואים על עיתונאי שסיקר אותם, "מה הוא בחר לשאול? 'ממה אתה מפחד?'. למה לא לשאול 'במה אתה גאה?'. במשך שלושה וחצי השבועות שאני בתוך עזה, לא חוויתי או הרגשתי, או אפילו חשבתי, על המילה 'פחד'. עד שבא איתי (העיתונאי), ובמשך 50 דקות הזכיר את המילה אולי עשר פעמים".
במציאות המטורפת שתפסה אותנו מאז 7 באוקטובר, אנחנו לא צריכים חיילים נשברים מול המצלמה - אנחנו צריכים אותם כמו שהם נלחמים: אריות. לא צריך לסחוט את רגשותיהם עד דק. אנחנו צריכים דמעות, אבל כאלה שלא ישברו אותנו, אלא ירימו אותנו. דמעות עם עוצמה, ולא עם מורך לב.
אנחנו צריכים אימהות לביאות ועורף איתן ונרתם. לא כי אנחנו רמבו, ולא בשביל הפוזה, אלא כי אין לנו ברירה. בלי זה לא נצליח לנצח את הרוע המוחלט, שיושב במנהרות בעזה ומהתל בנו וברגשותינו.
אצל הרבה עיתונאים נוצר מנהג בשנים האחרונות - לגרום למרואיין להראות רגש, להזיל דמעה, רגע של שבר. ולא רק מהמרואיין הם רוצים לסחוט דמעה, אלא גם מאיתנו, הצופים. ולכן הקול יהיה דרמטי, עמוק ואיטי, השאלות יהדהדו געגוע ופחד, וגם הקריינות שלאחר מכן תשדר אימה ודרמה
מילה טובה מגיעה להתנהלות התקשורת מול הפרופגנדה של חמאס. היא לא רוקדת לצליליו, ולא משדרת את סרטוני החטופים שהוא מפיק. אבל זה מקרה שלא מעיד על הכלל, לצערי. לדוגמה - התאגיד, שמפיק אינספור תכנים מדי יום. בדף הבית של האפליקציה מופיעים תוכני דיגיטל על החטופים: "רחוקים רחוקים", "פרפר נפחד", "בבית בלי פיסטוק". בשביל מה זה טוב בעצם? איך זה מועיל לשחרור החטופים או לרוח העם? זו, גם אם לא במתכוון, לוחמה פסיכולוגית נגד אזרחי ישראל.
ולכן, אין ברירה אלא להצטרף לקריאתו של האב השכול: תסגרו את הטלוויזיה. זה פשוט לא שווה את זה. הפרשנים לא שווים את זה, הלשעברים עטורי המילים לא שווים את זה, הדרמות לא שוות את זה. זה לא מה שאנחנו זקוקים לו בימים אלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו