תודה יוהאן

מעולם לא דמיינתי בנעוריי, בפעמים הרבות שבהן עברתי ליד ביתו של יוהאן קרויף בברצלונה (10 דקות נסיעה באוטובוס מביתי), שיבוא יום ואכתוב טור על פטירתו, ועוד בעיתון בישראל. לא דמיינתי גם שיהיה לי כל כך קשה לכתוב את הטור, כי בשבילי קרויף לא היה רק אגדה כשחקן ומאמן שהפך קבוצה לאגדה, אלא גם אדם שסימל ערכים. עם כל חסרונותיו, "ההולנדי המעופף" תמיד היה מיוחד, ולא רק במגרש כשהלהיב את האוהדים או בספסל עם החלטות גאוניות. הגורל רצה שאעזוב את ברצלונה כדי שאוכל להכיר את אחד האנשים הכי מזוהים עם הבירה הקטלאנית, אף שמעולם לא דיבר בקטלאנית.

יוהאן התגאה בכך שאין לו סלולרי ואי־מייל, אך הוא היה מקושר לעולם ובעיקר העולם עקב אחריו. בארבע השנים האחרונות הוא היה מקושר במיוחד לתל אביב בזכות בנו יורדי. הוא נהג להגיע עם דני, אשתו והיועצת האולטימטיבית. "דני קובעת בבית", אמר בראיונות על אישה מיוחדת ובתו של קור קוסטר - סוכנו והמלאך המגן שלו בקריירה עם שערים רבים, חילופי קצב בלתי צפויים ומחוות של מרד.

כאדם הוא היה שונה מכל הגדולים האחרים. הוא לא היה בוטה ושנוי במחלוקת כמו דייגו ארמנדו מרדונה, אך גם לא דיפלומטי כמו פלה, ובהחלט לא שקט כמו לאו מסי. קרויף היה קרויף. מישהו שאף שחי בספרד מאז שנות ה־70 (עם הפסקות) לא ידע להתבטא בספרדית מושלמת, אך מסריו היו מובנים היטב. אדם שלא חשש ללכת נגד הזרם, אם כפרשן עם דעות מחוץ לקופסה ולקונצנזוס ואם כאב כשקרא לבנו יורדי (בקטלאנית) ולא חורחה, בתקופה שבה ספרד טרם היתה דמוקרטית ונגד השפה הקטלאנית.

עיתונאים רבים בברצלונה היו הרוסים היום. עבורם ועבורי קרויף היה אלוהים. אדם אמיץ מול החזקים, אך טוב עם החלשים. הקרן שלו קיבלה יותר מ־50 אלף ילדים בעלי מוגבלויות, ואחראית לכך שיותר מ־300 אלף ילדים התקרבו לספורט. "לראות ילד עם בעיות משחק כדורגל זה דבר מדהים. העולם חושב שספורט זה זמן פנאי, אבל לא - מדובר בחינוך וביצירה", אמר לי האיש, שבגמר אירופה של בארסה ב־1992 ציווה על השחקנים הלחוצים: "תבלו".

"כאבא הוא שונה ונוקשה, אבל עכשיו אני מעריך את זה יותר כי הוא תמיד הוציא את הכי טוב ממני", אמר לא מזמן בנו יורדי, שיודע שאביו היה גאה בו מאוד, אך גם שהוא שייך לכולנו. היום אני מתחרט על כך שלא דפקתי על דלת ביתו בברצלונה, ולו רק כדי לומר לו תודה.