"קולות החיילים" הפך במהלך השנים למושג שבמובנו הצר מתאר את השלב הסופי של הבחירות, עם סיום ספירת קולות החיילים שהצביעו במסגרת שירותם הצבאי. מבלי להיכנס למספרים מדויקים, ברור לחלוטין שהיקפי הגיוס כיום הם חסרי תקדים. אם נוסיף לכך את בני המשפחה הקרובים של המגויסים - הרי לנו נתח אלקטורלי משמעותי וקריטי במיוחד. מדוע להמתין לקולות החיילים בקלפי? מוצע להקשיב לקולות החיילים כפי שהם נשמעים כרגע. במובנים רבים, אלה הם גם קולות הציבור הרחב, כפי שמעידים הסקרים המתמקדים במטרות המלחמה ובהשגתן.
מאות אלפי המגויסים אמנם מגוונים בהרכבם, גם אם אינם משקפים באופן יחסי את כלל החברה הישראלית. ביחידות השונות משרתים אלה לצד אלה יהודים ודרוזים, חילונים, מסורתיים ודתיים, אנשי ימין, מרכז ושמאל, אנשי ההתנחלויות וחברי הקיבוצים, אלה שתמכו ברפורמה המשפטית לצד מתנגדיה, ועוד.
על רקע המלחמה המתמשכת, תופעת קולות החיילים במשמעותה הרחבה יותר מרחיקה הרבה מעבר לשאלת דפוסי ההצבעה הצפויים שלהם. בעוד קולות החיילים בהצבעה יתחלקו ברמה כזו או אחרת בין מגוון קולות ומפלגות, ניכר היטב שבסוגיה אחת - רובם ככולם משדרים בקול אחד: הכרעה. בהקשר זה, קולות החיילים משקפים היטב את הציבור הרחב, שבאינטואיציה לאומית בריאה מבין שישראל נמצאת במלחמה קיומית.
קולות רקיעת הרגליים חסרת הסבלנות של הלוחמים, בדרום ובצפון, נשמעים ממטולה המאוימת על ידי חיזבאללה - ועד לאילת הלומדת להכיר את החות'ים. בין שניהם, במרכז הארץ, המלחמה ביהודה ושומרון נמשכת ללא הרף. סמלית מאוד היא העובדה שהיישובים היהודיים הצפוני ביותר והדרומי ביותר מאוימים על ידי אויבים שונים.
גם אם התנאים ההיסטוריים שונים מאוד, כמובן, זה מזכיר את מלחמת העצמאות הרב־זירתית. אנחנו במלחמת העצמאות השנייה, כי האויבים סביבנו חולמים להשתתף בטבח ברברי סדיסטי בסגנון 7 באוקטובר, וממתינים וצופים לראות מה תהיה תגובתנו.
ההסכמיות הרחבה מצאה את ביטויה, ועדיין מוצאת, בדברי החיזוק המדהימים הנשמעים מאחיות ומאחים, מאימהות ומאבות במשפחות השכולות. הנה, לדוגמה, דברי ההספד על תומר אחימס הי"ד, שנאמרו על ידי אביו ושהוקראו על ידי אחיו התאום, אמיר, בתוכניתם של קלמן וליברמן: "בנימה אישית לצבא וללוחמים - תחזרו הביתה בשלום, ואל תפסיקו עד שתסיימו את העבודה בעזה, גם במחיר של סירוב פקודה. כי מה שקרה בעם ישראל בשבת השחורה גדול יותר מפוליטיקה, גדול יותר משמאל וימין, גדול יותר מחיינו כפרטים. כוחנו באחדותנו".
סוגיות הנוגעות למלחמה בכלל, ולאופני הפעלת הכוח בפרט, היו מאז ומתמיד אחת מנקודות המחלוקת הבולטות בחברה הישראלית, והשתקפו, בין היתר, בחלוקה בין ימין לשמאל. העובדה שנוצרה הסכמיות כה רחבה, שחוצה גבולות פוליטיים ישנים סביב הצורך בהכרעה ברורה של האויב, היא הזדמנות שאסור להחמיץ בשום אופן. הציבור חלוק בדעתו לגבי סוגיות כמו הטיפול בנושא החטופים וכיוצא באלה, אך הצורך בהכרעה ברורה וחד־משמעית נמצא בהסכמה רחבה מאוד.
העובדה שנוצרה הסכמיות כה רחבה, שחוצה גבולות פוליטיים ישנים סביב הצורך בהכרעה ברורה של האויב, היא הזדמנות שאסור להחמיץ בשום אופן. הציבור חלוק בדעתו לגבי סוגיות כמו הטיפול בנושא החטופים וכיוצא באלה, אך הצורך בהכרעה ברורה וחד־משמעית נמצא בהסכמה רחבה מאוד
אלא שככל שחולף הזמן, הולכים ונשמעים קולות אחרים. הרי אפילו "הכרעה" עשויה להיות נתונה לפרשנויות שונות. האמריקנים, לדוגמה, מדברים על מיטוט חמאס, אך מבחינתם - כל האוכלוסייה העזתית, על תכונותיה הרצחניות, שמעורבותה בטבח הברברי הוכחה מעל לכל ספק, אמורה לחזור למקומה שלפני המלחמה.
אנו למודי ניסיון עם הניסיון למכור לנו "תמונת ניצחון", במקום ניצחון כפשוטו של מושג. כמה שמענו בעבר על אותה "צריבה תודעתית" מעורפלת ובלתי ברורה, כשברור לנו שתצלום בניין הפרלמנט ההרוס עד היסוד בעזה לא זקוק למכבסת המילים הזאת.
להנהגה הפוליטית והצבאית יש לומר כבר עתה, הרבה לפני הבחירות: התחילו לספור את קולות החיילים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו