מותו הטרגי של יובל דורון קסטלמן הפך באחת לסוגיה שהציתה פולמוס מוסרי, משפטי ופוליטי. אך לצד פולמוס זה אסור שיטושטש דיון משלים, והוא השיח המקצועי־צבאי. ולא לשם מיצוי דין, כי אם לשם הפקת לקחים.
מאז מלחמת לבנון הראשונה "נהנים" מפקדים בצבא מכך שכשליהם מתורגמים לפולמוסים פוליטיים. אסונות וכישלונות צבאיים מחפירים, שמקורם בקבלת החלטות פיקודית מוטעית, הופכים אובייקט לעימותים אזרחיים טהורים, וזאת מבלי שדרגים בכירים יידרשו לתשובות נוקבות.
אסון המסוקים, למשל, שהוביל להקמת ארגון "ארבע אימהות" ולמעשה לנסיגה מדרום לבנון, הוא דוגמה מובהקת: קטסטרופה שהיתה אמורה להוביל לשידוד מערכות בתרבות הארגונית בחיל האוויר תורגמה לשיח פוליטי על נוכחות צה"ל בדרום לבנון. אותו אסון התרחש בעת שלוחמים רבים נהרגו במקרי ירי דו־צדדי. את אי־הפקת הלקחים בתחום אנו רואים בימים אלו ברצועת עזה.
היריות שפילחו את גופו של קסטלמן הן בלתי נתפסות בעליל ומזעזעות את הגוף ואת הנפש, ותגובתו הרפה של ראש הממשלה מאכזבת בעליבותה. אנו בעיצומה של מלחמה, שהחלה כי צה"ל הוא הבעיה ולא הפתרון. אזרחים לקחו לידיהם את תפקידי המדינה, ובנכונותם לסכן עצמם מול טרוריסטים הם לא אמורים להיהרג, ודאי שלא בזירה שלא דומה לעזה או לדרום לבנון. לכן חשוב לזכור שמדובר בכשל מבצעי ממדרגה ראשונה. נתאר לעצמנו שיובל לא היה מחסל את הטרוריסט, אך היה נהרג על ידי אותו איש מילואים. ההמשך היה הופך לזירת קטל: המחבל היה מזהה את מקור הירי ומנטרל אותו, ובהמשך - ירי לכל עבר. היה עלול להתפתח בזירה הרג של עשרות.
מתי פגשנו בעבר מקרים שבהם נורו בלתי מעורבים על ידי אנשי מילואים? ראשית, במקרים של הצפת זירה: כשצה"ל בחר בעיתוי חירום להזרים ל"שטח" עוד ועוד כוחות, מיומנים יותר או פחות - העיקר שתהיה נוכחות של נושאי נשקים.
שנית, כשמסגור הזירה שגוי: כשהכוחות הגיעו לראשונה לתווך שתובע קודים שונים מזה שבו שירתו עד אותה העת. לוחם ששירת בלבנון והגיע ליו"ש, או ששירת בעזה והגיע לפתע לסייע ללוחמות מג"ב בירושלים. מקומות שתובעים התנהלות שונה לחלוטין מבחינת "התכנות העצמי", אך לא ניתנים שום תדרוך או הכנה מנטלית טרם ההצבה במרחב החדש.
ולבסוף - הלימה לזירה: האמריקנים מכנים זאת "פסיכולוגיה משובשת" - החלטה לא מודעת להתנהלות באופן כזה או אחר, כמו קושי לחדול מירי על אוטומט, ועוד רכיבים שמקורם בהיבט האינדיבידואלי. רכיבים שניתן לזהות בשגרה, אך שבעת חירום לא תמיד מנוטרים מראש, ולכן ממוקם בזירה מי שרצוי שיורחק ממנה מלכתחילה.
היריות שפילחו את גופו של קסטלמן הן בלתי נתפסות בעליל ומזעזעות את הגוף ואת הנפש, ותגובתו הרפה של ראש הממשלה מאכזבת בעליבותה. אנו בעיצומה של מלחמה, שהחלה כי צה"ל הוא הבעיה ולא הפתרון
עם זאת, יש לזכור שגם אי־מתן גיבוי ללוחמים (לא חלילה אלה שירו באזרח, אלא המסר שבזירה מורכבת תמיד ניתן לטעות), והמעבר לשיח שכולו משפטי, עשוי לזלוג למה שכבר הומחש בלא מעט מחקרים: הימנעות, מסמוס משימות, חשש מירי ופסיכולוגיה של "העיקר לשוב הביתה בשלום", שמא נקיטת יוזמה תהפוך ל"תסבוכת עם הפרקליטות", כפי שמצאתי במחקריי המשותפים עם ד"ר רוני מש.
כדי להימנע מהטרגדיה שבה חזינו מן הצד האחד, ומכשל ההימנעות מן הצד האחר, יש למסגר את האירוע קודם כל ככשל מבצעי־פיקודי־ארגוני. אין מדובר רק בזירה שבעקבותיה יש לקבל החלטות פרטניות בנוגע לאיש מילואים אחד שהרג אזרח אחד, אלא בשלל זירות פעילות שאליהן מגויסים בימים אלה אנשי מילואים. ספק אם בחנו בשיטתיות את תיקיהם האישיים, עד כמה עברו תוכניות אימונים מותאמות למרחב שבו הם מוצבים, ועוד. אלה הם רובדי ההתנהלות שיש לבחון, שכן הם אלה שהובילו לאותו רגע טרגי שבו פילחו כדורים את גופו של הגיבור יובל דורון קסטלמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו