השיח הציבורי: משתחררים מהנאצים

הדיווחים השבוע על השימוש שעשו כוחותיו של אסד בנשק הגז נגד אזרחים חפים מפשע ועל מותם של עשרות ילדים כתוצאה מכך, מעלים שוב את ההשוואות המתבקשות לזוועות השואה. ומה דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר להשוות את אסד לרע האולטימטיבי, להיטלר, ואת מעשיו למעשי הנאצים? אך אנחנו חייבים להפסיק עם ההשוואות האלה! מה שקורה בסוריה מספיק נורא בפני עצמו. התקפה בנשק כימי נגד אזרחים וילדים חפים מפשע צריכה לזעזע כל אדם שיש לו לב. אין צורך לשלוף מנבכי ההיסטוריה את כל המפלצות הרצחניות הנמצאות בה.

בעוד טרגדיות אנושיות ודיכוי עממי התרחשו ומתרחשים באפריקה, בדרום אמריקה, באירופה ובמזרח התיכון - אז והיום, הרי רצח שיטתי במטרה להשמיד ולמחוק זכר של ציבור ועם שלם בהיקף אדיר־ממדים התרחש רק בשואה, במלחמת העולם השנייה. אסור לנו להקשות את ליבנו בנוגע לאירועים הנוראים האחרים, אולם השואה אינה צריכה להיות קנה מידה להעצמת אירוע כזה או אחר.

בשיח הציבורי בישראל קיימת נכונות רבה לתייג התנהגויות שליליות (בעיני המתבונן) כהתנהגויות נאציות או "קדם (פרוטו) נאציות". השוואות אלו באות מכל קצוות הקשת הפוליטית וגם מאישי ציבור בתפקידים שונים. כך "מוכתרים" חיילי צה"ל בתואר "יודו־נאצים", או סתם "נאצים". פעילי השמאל מוגדרים כ"קאפואים", או "שמאלנאצים", ובהפגנות לא מעטות - השוטרים מקבלים את התואר הנורא. יש גם מי שמכתימים את החברה הישראלית כולה בכתם של "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה".

אף על פי שהצורך להשוות תופעות שליליות לנאצים קיים שנים רבות, הוא מתעצם כתוצאה של הרדיקליזציה של השיח בחברה הישראלית. כאשר מנסים להכריע את הוויכוח מול המתנגדים מכל צד, יש טיעון אחד שהוא "נשק יום הדין": ההשוואה לנאצים או לתופעות "נאציות". כך גם מבקשי המקלט או המסתננים (בחרו את הרצוי לכם) הם אנה פרנק, ועזה היא סוביבור.

האם איבדנו את היכולת למחות על עוול, לבכות לשמע הזוועות ולעמוד על ערכינו, בלי לגייס את ההשוואות הנוראות? האם איננו מבינים שברגע שיישחקו דימויי השואה, ייפגע זיכרון השואה עצמו? השאלה המרכזית שעלינו לשאול היא, כיצד להשתחרר מהנאצים, ולשמור את לקסיקון השואה לתיאור דבר אחד - השואה.

המפתח טמון בלימוד רציני יותר של אירועי השואה מחד גיסא, ובריסון עצמי בכל הקשור לשימוש בה, מאידך גיסא. עמיתיי ואני זוכים ללמד מאות סטודנטים צעירים בכל שנה. אנחנו לומדים לעומק על עליית הנאציזם, על ההשחתה המוסרית שבאה לידי ביטוי בתקופת השואה ועל הפתרון הסופי. לומדים על דרכי ההתמודדות של היהודים במצבי קיצון, ועל תעצומות הנפש שנתגלו כמו גם הכישלונות. עצם הלימוד המעמיק מביא לענווה בפני אירוע נורא זה, ואני מקווה שגם לריסון בשימוש בה להכפשת מתנגדים פוליטיים ואידיאולוגיים. זוהי השליחות של דורנו, אם ברצוננו לשמר את זיכרון השואה וללמוד ממנה לעתיד, עלינו ללמוד אותה לעומק ולהיזהר מלגייסה למאבקים עכשוויים.

ד"ר בועז כהן הוא ראש התוכנית ללימודי השואה באקדמית גליל מערבי