ברוך שובך הביתה

עכשיו, כשהוא בבית בחיק משפחתו, נפרד מהתואר "החייל היורה", חוזר אל חייו ועושה צעדים ראשונים של חופש, כדאי שנפיק את הלקח המרכזי, כדי שלא יהיה "אלאור אזריה 2": לא יעלה על הדעת שלוחם בצה"ל, שנקלע לסיטואציה חריגה במהלך פעילות מבצעית, בוודאי בנסיבות כאלה של אירוע טרור - יועמד לדין פלילי. את מי זה משרת? בוודאי לא את צה"ל של כולנו. הבירור חייב להישאר במסגרת הצבאית - לא אזיקים בידיים, לא עורכי דין יקרים, לא משפט ראווה מתוקשר, שנותן רוח גבית לאויב ומחליש ומפלג את החברה הישראלית.

ואחרי הכל - ניצחנו. אנחנו, הרוב המוחלט בציבור הישראלי, עם הלב במקום הנכון, ההיגיון הבריא והעיקרון הקדוש, שבחוגים מסוימים מנסים לסדוק ללא הרף - שלא מפקירים לוחם, בוודאי לא בנסיבות כאלה.

ניצחנו את התקשורת הממוסדת, שאימצה מהרגע הראשון את הנרטיב של ארגון בצלם וניהלה קמפיין חסר תקדים נגד אלאור אזריה. אולי כי הפיגוע אירע בחברון? אולי כי שמו אזריה והוא מרמלה? אולי גם וגם; ואת השמאל, שחבר לרשימה המשותפת ובחר לחבק את האויב עם סיסמאות ריקות על טוהר הנשק, מוסר וערכים, מבלי לתת רגע אחד של חסד ללוחם מצטיין בצה"ל, מבלי להכיר את העובדות, מבלי לשמוע את גרסתו של אלאור; ואת המערכת המשפטית, שגייסה לשורותיה עורך דין פלילי מנוסה מהשוק האזרחי כדי שיעמוד בראש התביעה, כאילו אין די תובעים בשירות קבע שיכולים לבצע את המשימה, עם פחות להט לראות לוחם מצטיין נכנס לכלא ויותר אמפתיה.

אבל אלאור יצא אתמול משערי כלא 4, קצת אחרי 06:30 בבוקר, בראש מורם. הוא נכנס הביתה עם חיוך. לא כזה שנראה מעת לעת באולם הדיונים, לאורך משפטו, והסגיר מבוכה ותסכול. אלא חיוך של סיפוק, גאווה, הקלה. הוא עמד מול בליץ בלתי אפשרי, אבל לא נשבר. לא מול הקריאות המתחסדות שיתנצל על הרג מחבל שבא לרצוח, לא מול מסע דה־לגיטימציה זועק שעבר במשך שנתיים וחודשיים.

לפני כמה חודשים אמר - וטוב שאמר - שאילו היה יודע בזמן אמת שאין על גופו של המחבל מטען, לא היה יורה. אמירה ערכית, חשובה, שמרסקת את כל הטענות נגדו על היעדר מוסר. ורק הוא היה שם, באותן שניות, מול אותם מראות, למשמע הקריאות הרמות מסביב, "המחבל זז, יש עליו מטען, הוא חי".

וכמו שאמר רפאל איתן ז"ל, לפני הרבה מאוד שנים, בשטח, בפעילות מבצעית, כל חייל הוא רמטכ"ל. מה קרה לעיקרון הזה בשנים האחרונות? לכן התעקש על גרסתו לאורך כל הדרך, לכן ערער, לכן היה מוכן לשלם מחיר.

ועכשיו הוא מוקף בבני משפחתו, מחבק ומחובק, משלים פערים, נרגע. אתמול גם חיברו מחדש את השעון בסלון. שעון דיגיטלי גדול, שתלוי ליד דלת הכניסה. לפני שבוע נותק מהחשמל. "הזמן פשוט לא עבר", סיפר לי אתמול צ'רלי כשישבנו במרפסת, אחרי כל ההמולה. "בשבוע האחרון כבר לא יכולנו עוד. אז ניתקנו אותו מהחשמל". עכשיו קחו את הזמן, חבקו את הילד, תיהנו מכל רגע. יש לכם כל הסיבות בעולם להיות גאים בו. ברוך השב הביתה, אלאור.