כשנסגר השער: מורשת הנסיגה מלבנון

18 שנים ימלאו השבוע לנסיגת צה"ל מדרום לבנון, ונדמה שמשנה לשנה מתרחב הסדק במיתוס האופף את השחר האופטימי ההוא, שבו שאג אחד החיילים, על רקע שער הגבול ההולך ונסגר: "אמא, אני בבית". 18 שנים, וכבר קשה לדבר על אותו הלילה כעל מבצע בזק מהיר ואלגנטי, שהביא בחטף את הקץ ל־18 שנות התבוססות בבוץ הלבנוני.

הוויכוח הניטש בישראל כיום עוסק בלקחי הנסיגה. מן הצד האחד, שקט יחסי שורר בצפון, להוציא מלחמת לבנון השנייה, על נסיבותיה ותוצאותיה הטרגיות. מן הצד האחר, המהלך הוכיח, שוויתור טריטוריאלי וסילוק נוכחות צבאית אינם ערובה לפיוס, ואף לא להורדת מפלס השנאה לישראל. חיזבאללה, שעילת קיומו היתה, לכאורה, התנגדות צבאית לנוכחות הישראלית בדרום לבנון, מרים כיום יותר מתמיד את ראשו הארסי, והוא עוצמתי ומסוכן מאי פעם. הגדר הטובה מעולם לא היתה רעה כל כך, דווקא מאז שהסתלקנו.

גם השנה, מן הסתם, ילווה יום השנה לנסיגה בעימותים תקשורתיים בין מי שתמכו והתנגדו, ובדיון ציבורי סביב הלקחים שיש להפיק מהנסיגה. אבל על הנסיגה מדרום לבנון צריך לדבר גם במונחים של מורשת, מפני שעל המבצע המהולל רובץ אחד הכתמים המוסריים החמורים והכואבים בהיסטוריה של מדינת ישראל: הבגידה בלוחמי צד"ל ובמשפחותיהם.

על צבא דרום לבנון, שמצא עצמו מפורר ומוחלש ערב הנסיגה, הונחתה מכת מוות כואבת בהסתלקותו המהירה והלא־מתואמת של בעל בריתו, צה"ל. קציני צד"ל ולוחמיו, על משפחותיהם, נותרו לבדם, מופתעים וחסרי אונים, מול חיות הטרף צמאות הדם של ארגון חיזבאללה. חלקם, בעלי התושייה, האמצעים והמזל, הצליחו איכשהו לחצות את הגבול ונותרו, מוגנים, בשטח ישראל. היתר הופקרו לגורלם, וקשה לתאר במילים את נקמתו הרצחנית של חיזבאללה.

הַקדישו פעם זמן לשוחח עם אנשי קהילת צד"ל, הפזורים ביישובי הצפון, וקבלו המחשה למורשת שהותירה מאחוריה מדינת ישראל: בגידה, הפקרה ושוב בגידה. בזמן שכמה אנשי תקשורת ופעילים פוליטיים חוגגים את ניצחון התנועה למען הנסיגה מדרום לבנון - בעלי בריתנו, אחים לנשק, משלמים את מחירה: עקורים ממולדתם, קרועים ממשפחותיהם, רחוקים מקברי יקיריהם.

בשנה שעברה הונחה אבן הפינה לאתר זיכרון לחללי צד"ל, עבור בני משפחותיהם החיים בארץ. זה אחד מצעדי התיקון הסמליים המשמעותיים והרגישים ביותר שעשתה ממשלת ישראל; לא מעט בזכות נחישותם של קהילת צד"ל בארץ וחבריה מקרב ותיקי דרום לבנון בצבא ובמערכת הביטחון. כמה אירוני שגם בשטח זה נאלץ נתניהו לתקן מחדל של קודמו.

אבל החברה הישראלית ואמצעי התקשורת, אינם עוסקים כמעט באחריותה של ישראל לטרגדיה. גם במקרה זה גוזלת התעמולה הפלשתינית את תשומת הלב: אנחנו נדרשים לערוך חשבון נפש ביחס למשבר ההומניטרי בעזה, ביחס ל"כיבוש" ול"נכבה". אבל הנה לפנינו עוול שאינו ניתן לוויכוח או לפרשנות; לנגד עינינו עומדים בעלי ברית - לא אויבים - הנושאים פצע המסרב להגליד. הגיעה השעה להכיר באחריותנו, להכיר תודה, ולבקש סליחה.