מחפשת אור בקצה

עזה כמוות, רשפיה רשפי אש שלהבתיה. אש ועשן הם מוליכי אימה אפקטיביים, מפחידים למדי. אולי בגלל זה משה גמגם מול הסנה.

לא רק בסנה, אש תמיד היתה קשורה להתגלות. יורדת משמיים למזבח כאות למחילה. עוברת בין הבתרים, כאות ברית. עוטפת את קבלת התורה בלפידים, "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו השם באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן וייחרד כל ההר מאוד". גם אש החורבן שאכלה את המקדש היא התגלות, כמו שאמר רבי עקיבא כשראה את השועלים. אולי גם אש המשרפות.

העזתים משחירים את הדרום, נגיסה בארץ מצד מי שרוצים את כולה. סנגוריהם אומרים לנו: ילדים עניים בעזה הצפופה מעיפים ברוח את זעקתם לצד השני. אומרים לנו: עפיפון בוער הוא בקשת הצלה נואשת. אומרים: הנשק פרימיטיבי. במקומם, היינו עושים כמותם.

ובכן. מבין המאות, עפיפון אחד שנשלח לישראל לא נשא חומר דליק. הוא הופרח אל הצד הישראלי כדי להעביר מסר ושוכב היום במרכז המידע למודיעין וטרור. לתשומת לב יהושע סובול, על העפיפון לא נכתב "הסירו את המצור מעל רצועת עזה", גם לא "החזירו לנו את החשמל והמים".

בעברית ובערבית נכתבו עליו ההצהרות הבאות (השגיאות במקור): "פלשתין היא כולה שלנו ואנחנו לא נוותר לך סנטימטר"; "אתם זרים לאדמה, ואם תישארו איתה - נהרוג אתכם"; "האדמה היא אדמתנו וירושלים היא בירתנו, ואתם אורחים בה. אם לא תצאו - נכריח אתכם לעזוב"; "זכות השיבה היא זכותו של כל פלשתיני לחזור לאדמה 1948". אלו כותרות הוויכוח. סובול הוא רומנטיקן עצום־עין. העזתים רוצים להפיל את עמודי הבניין עלינו ועליהם ביחד.

הרדיוס מקהה

אני שומעת את גיבורי עוטף עזה בטלוויזיה וברשתות החברתיות. הם נשמעים בדיוק כמונו באינתיפאדה: הרגשנו מופקרים, דרשנו לראות באבנים נשק המכוון להרוג, נאחזנו בבית.

הנה ציטוטים שאספתי מפי תושבי הנגב המערבי: "לא ניתן להם לפגוע בשגרה, נמשיך בחיינו"; "לא שמעתם בתקשורת אף מילה על מה שאנחנו עוברים"; "צה"ל מפחד לנצח"; "מדינת תל אביב ממשיכה כרגיל"; "זה הבית שלנו"; "אם זה היה קורה במרכז הארץ לא הייתם שותקים"; "עפיפון הוא ניסיון רצח"; "דין עפיפון כדין רקטה". טקסטים של קיבוצניקים מאזור אשקלון, לא של מתנחלים מאזור שומרון. ומה ההבדל בעצם.

לגבי העיסוק התקשורתי, הם צודקים. הרדיוס מנקודת תל אביב והחוצה מקהה את הסיקור. מספיק לראות מה קורה בדרום אחר, דרום תל אביב - שם המלחמה הפנים־אריתריאית בין מתנגדי הנשיא לתומכיו הופכת את השכונות לזירת קרב מלחיצה, כולל ניתוץ שמשות של אוטובוס ברחוב סלומון - כדי להבין שאי אפשר לבזבז אכפתיות בזמן שצריך אותה בשביל הביוב של חאן יונס. אין לנו אכפתיות מיותרת.

לגמרי בטעות גילו הפלשתינים שהאש יכולה לשתק את דרום־מערב המדינה. בתחילה היה זה ניסיון מקומי להצית חיטה, אחר כך הרחיבו את שיתוף הפעולה עם הרוח והביאו לאימת חיים.

הבערת שדות היא הבערת היצירה. כמה מתאים לאומה שמורשתה היחידה היא ג'יהאד ופיגועים. תל אביב היא הבירה היוצרת. אילו היו משלחים אליה, נניח, את טרור התולעים (שם חמוד כמו העפיפונים) - וירוס שמשמיד ספרים לפני שנשלחו לדפוס, שמאכל מחזות של סובול ותסריטים באמצע כתיבה בלי יכולת לשחזרם, תולעת בבטן תל אביב - אפשר להיות בטוחים ששקט לא היה כאן. אתה גם חקלאי וגם גר בנגב? היצירה שלך שווה פחות.

איור: בת אל בן חורין

הזלזול הזה יכול להימתח גם בין שכנים. נזכור את התנהלותם הכעורה של חלק מתושבי עוטף עזה כלפי אנשי גוש קטיף. חלוצי הגוש חטפו במשך שנים אש ופצצות מרגמה והיו הספוג. הקיבוצניקים, במקום להודות למתנחלי עזה, עמדו בצמתים עם שלטים שקראו להם "לחזור הביתה", "ושבו בנים לגבולם", ו"די לכיבוש די לגוש". גם גרפיטי "מתנחלים מחבלים", ו"גוש קטיף סרטן" ליווה את משתמשי הכביש בצומת גמא. קו ההגנה של ישראל עבר מערבה וכעת העוטף הוא קיר הספוג של הנגב כולו.

אבל הקו הזה אינו מוחלט. התבערה בעוטף מחייבת מחשבה על עצם ההחזקה בשטח המסוכן, סיכון החיילים למענו, והשאלה מדוע לא לעבור כמה קילומטרים מזרחה, ולאפשר מרקם חיים סביר לאנשי עזה. מה איבדנו בשדרות.

הזוי? לפני שנה התראיין לרדיו קול חי ראש המועצה האזורית שער הנגב, אלון שוסטר, ואמר כי יהיה מוכן להעביר את שטח המועצה שלו לידי חמאס: "מול הסכם שלום, קץ כל התביעות, הכרה במדינה יהודית־דמוקרטית, התשובה החד־משמעית היא: כן". הפריפריה הפלואידית של ישראל יכולה להצטמצם לנקודה זערורית אחת. חמאס יכולים לקחת הכל. רק אל תיגעו לנו בנטפליקס.

השביל שנגמר

הדרך לגן חובה עוברת בשביל שיש בו קוצים בקיץ ושבלולים בחורף. מצע נוח לסוליות. המשמעות שמצאתי בו השבוע הפכה אותו לשביל־שביל: צעיר ילדיי יעלה לכיתה א', אלו הימים האחרונים שאני פוסעת בשביל לגן חובה, הימים האחרונים שאני פוסעת לגן בכלל.

השביל הזה נגמר כאן. המסע המשוגע של אמא לקטנים ילבש צורה אחרת. האם יפתה הדרך? מאוד, ובעיקר כבדה. ימים, חודשים ושנים חוזרת אישה מהגן להעביר בבדידות נוראית אחר צהריים מייגע עם תינוקות שתובענותם הפיזית מחלישה את הדעת. המשימות השקופות חמסו את אישיותי. ניגוב ישבן, איך עושה פרה, פלסטלינה, לגו, גן שעשועים, פצע בברך, סחיבת בימבה, חביתה, אמבטיה, מסרק כינים, סיפור לפני השינה. הכל באהבה, לתפארת המדינה והגלובוס, אלא שהייתי אישה מוזנחת. זנחתי את אהבותיי, את הדעת והספר.

השמעתי מפי אינסוף שירים ואגדות. מחוות שאינן נספרות, שאין עליהן תמלוגים. רק רציתי שמישהו ילטף לי את השיער וימנה את כל שעשיתי היום, כל הפלאות. מדינת ישראל נותנת זיכוי ממס להורים לילדים קטנים. איזו מדינה חכמה.

(מראש אנסח את הביקורת על האמור: יש כמהים לילד וידיהם ריקות. עייפות מילדים - צרות של עשירים. וגם, ילדים גדולים - צרות גדולות. אתה לא מסיים להיות הורה כשהם עולים לא'. חכי מה מחכה לך בגיל ההתבגרות. וגם, כשהם יעזבו את הקן תתגעגעי לכל זה. הלוואי שהיה לי ילד קטן לחבק).

פסגה זמנית. תוקעת דגל. זחלתי במנהרה, מחפשת אור בקצה. אור: ארבעה ילדים שיודעים להתקלח לבדם. אור: ארבעה ילדים שחוגרים לבד חגורה ברכב. אור: אפשר להגיע הביתה עשרים דקות אחרי תום המסגרות, שום גננת לא תנשוך אותי. המשימות עוד דורשות ורוחשות - הורות היא עד הקבר - אבל המלקחיים על הגולגולת נחלשים. בעיקר ההתמסרות הפיזית האיומה, להרים ולסחוב. ביקרנו במוזיאון וראיתי אימהות מרוטות, כאלו שמבטן הקרוע אומר "יש לי ילד בן פחות מחמש". החזיקי מעמד, אמרתי לאחת. המטפחת שלה היתה שמוטה.