שופטים יהודים לא יצליחו לשפוט באובייקטיביות את אדולף אייכמן, ולכן בית המשפט של מדינת ישראל לא יוכל לשפוט את המוציא לפועל של השמדת יהודי אירופה. כך ניסה לטעון רוברט סרווציוס, עורך הדין הגרמני שייצג את אייכמן בפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים.
הנחת היסוד של סרווציוס היתה שיש פריזמה אחת בלבד שדרכה יש לבחון את המציאות: שכלית, קרה ועובדתית. הרגש, האמפתיה, הצער והגועל - אלו תגובות גולמיות, לא מעובדות, שהשכל צריך להשתלט עליהן ולהמשיך בענייניו. שופטי ביהמ"ש חשבו אחרת; יש אירועים שבהם התבוננות שכלית בלבד היא שגויה. הדרך הנכונה לתפוס אותם היא דווקא באמצעות הרגשות שהם מעוררים באדם. הרגש, הדמיון, האינטואיציה המוסרית - הם כלים הפכפכים יותר, אך חשובים לא פחות, במיוחד להיכרות עם מציאות מזוויעה כמו השואה. הפילוסופית המופלאה (והיהודייה) מרתה נוסבאום כתבה על כך ש"דמיון אמפתי" - היכולת להזדהות עם כאבו ונסיבות חייו של האחר - הוא חלק מ"רציונליות ציבורית". הניתוק שאנו עושים לפעמים בין שכל לרגש, ניתוק שנראה לנו "נקי" ו"רציונלי", מאפשר לנו לראות לפעמים רק תמונה חלקית.
מדינת ישראל מתנודדת בלי סוף בין התובנות והרגשות העזים שמציפים אותה מאז 7 באוקטובר. ההבנה שאת חמאס צריך להשמיד; הזוועה ממעשי הטבח; החרדה לגורל החטופים; הדאגה לשלום החיילים; הכעס על האחראים למחדל; הבהירות לגבי תוכניותיו של נסראללה; ההתרגשות למראה החטופים השבים לביתם. מאניה־דפרסיה של אמיתות שכולן מבקשות להכווין את הצעד הבא במלחמה.
ואחרי שבוע של שחרורים שהיה עבור כולנו רכבת הרים רגשית, צריך לחזור ולהתכוונן. הלחימה נמשכה, לא כל החטופים שבו, חוסר הוודאות גדול. לא נוכל להמשיך, בחזית ובעורף, בלי בהירות רציונלית גבוהה לגבי כמה עקרונות מוסכמים, גם במציאות של כאוס.
עיקרון ראשון - השמדת חמאס היא מטרה שאי אפשר לוותר עליה בשום מחיר. עיקרון שני - מדינת ישראל מחויבת לאזרחיה החטופים, בראש ובראשונה לחיים שבהם.
עיקרון שלישי - מדינת ישראל מחויבת לשלומם של כל אזרחיה, וצריכה בכל רגע נתון לקבל את ההחלטה שתהיה הנכונה ביותר עבור שלומם וביטחונם של כל התושבים.
עיקרון רביעי - "תמונת הניצחון" שאנו שואפים אליה היא של אזרחים החוזרים מרצון לבתיהם בשדרות, בקריית שמונה, ביישובי מערב הנגב וביישובי קו התפר. עד שזה לא קורה, המלחמה לא הסתיימה.
עיקרון חמישי - העורף מוכן לספוג את המחיר כל עוד הדרג המדיני והדרג הצבאי משנים מן היסוד את המציאות הביטחונית שלנו, ומסלקים את האיום מדרום ומצפון.
עיקרון שישי - האויב מנהל מלחמה צינית ומתועבת על המוח שלנו. הוא מזהה את נקודות התורפה הישראליות וסוחט אותן. אסור לתת לו את מבוקשו. לא יזיק לשמור כמה קלפים קרוב לחזה.
עיקרון שביעי - כולנו בתוך זה ביחד. חיילינו נלחמים כתף אל כתף בלי להתחשב בעמדות פוליטיות, דתיות וציבוריות. האחדות חשובה יותר מהוויכוח הפוליטי. זה נכון תמיד, אך במיוחד בעת הזו.
"תמונת הניצחון" שאנו שואפים אליה היא של אזרחים החוזרים מרצון לבתיהם בשדרות, בקריית שמונה, ביישובי מערב הנגב וביישובי קו התפר. עד שזה לא קורה, המלחמה לא הסתיימה
ושוב, הבהירות השכלית לא סותרת, רק משלימה, את הבהירות הרגשית, הרוחנית והאישית. את מה שהמלחמה מטלטלת אנחנו בונים לא רק באמונה הבוהקת בצדקת דרכנו, אלא גם בשמחה, בהומור, בגאווה, בתחושת שותפות. השירים, השפמים, החיקויים, בדיחות ה"ש־גר", תמונות החיילים במבני השלטון של חמאס בעזה, האהבה המוגזמת לדניאל הגרי - אלו ועוד הן לבנים חשובות בבניין החוסן והשפיות שלנו. סינוואר, כמו אייכמן, יצא למסע שמד, אך נתקל בחברה הרבה יותר חזקה ונחושה ממה שדמיין. "מה שנפרץ אלה הטכנולוגיה וחומות הבטון", אמר הרבש"ץ של כרם שלום, אליה בן־שימול, אחרי השבת השחורה. "החומה האנושית לא נפרצה. החומה האנושית עמדה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו