1. עדיין שומעים אנשים רציניים מדברים בקול רם על פתרון שתי המדינות כאפשרות פתרון סבירה, אפילו בלתי נמנעת, לסכסוך בינינו לערביי האזור: חלוקת הארץ הטובה והקמת מדינה ערבית על הרי שומרון ויהודה, שעלולה להתחבר מערבה למדינת חמאס בעזה ומזרחה למדינת ירדן.
בדיוק מאה שנים חלפו מאז הוצעה ב־1919 חלוקת הארץ בהסכם ויצמן־פייסל אחרי מלחה"ע הראשונה; 18 שנה אחרי, ב־1937, הציעה ועדת פיל (לחקר מאורעות הדמים ב־1936) לחלק את הארץ, ועשור מאוחר יותר, בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה הצעת החלוקה באו"ם. ערביי הארץ תמיד סירבו ותשובתם היתה מלחמה.
"הארגון לשחרור פלשתין" (אש"ף) הוקם לפני ה"כיבוש" של מלחמת ששת הימים. מטרתו היתה "שחרור כל הארץ מידי הציונים". הארץ היתה אז קטנה מאוד בשטח, וגם אותה חמדו מחַבְּלי הארגון. המטרה לא השתנתה; לעיתים הוסוותה כדי להשלות יהודים תמימים וליברלים צדקנים במערב.
הסכמי אוסלו באו לעולם לאחר שאש"ף היה שרוע על הקרשים בעקבות תמיכתו בשליט עיראק סדאם חוסיין בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. הפלשתינים תמכו בכל דיקטטור רצחני ששירת את מטרותיהם. באוסלו ביצעה ממשלת רבין הנשמה מלאכותית לארגון הגוסס, והכניסה לארץ ישראל המערבית עשרות אלפי מחבלים שחומשו על ידינו בנשק, כדי לכפות את חלוקת הארץ ולהגשים את חלום השלום. אם היהודים אינם מכירים בזכותם על ארצם ומרוממים מעפר את אויביהם המושבעים, אירופה וארה"ב לא תהיינה צדיקות יותר מהם. כך הפך ארגון המחבלים לנציג רשמי ומכובד של "המדינה שבדרך".
2. זה לא קרה. הערבים הפלשתינים מעולם לא ביקשו מדינה עצמאית לצידנו; הם בעיקר רצו שליהודים לא תהיה מדינה. היהודים מצידם מתעקשים לדבר בשם אויביהם ולהדביק להם כל מיני רעיונות יפים, שלא היו ולא נבראו. סעיף 20 באמנה הפלשתינית קובע שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד; לכן אינם זכאים לארץ משלהם, ועליהם לשוב לארצות שמהן הגיעו ולחיות שם כאזרחים רוסים, פולנים, עיראקים ואיראנים. הסעיף מעולם לא שונה. זו עמדה ערבית עקרונית; גם חברי הכנסת הערבים אינם מכירים בזכותו של העם היהודי להגדרה לאומית בארצו.
התנאי הבסיסי שהושם בעשור האחרון למו"מ עם הפלשתינים - הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - לא נועד לקבל מהם הכרה; איננו זקוקים לה. הוא משמש נייר לקמוס לכֵנות כוונותיהם. אם אין הכרה בישראל כמדינה יהודית, הרי גם אחרי חלוקת הארץ, ימשיכו הערבים לדבר על ישראל במונחים קולוניאליסטיים וכמדינת אפרטהייד, מפני שהם יוכלו להצביע על חוק השבות, למשל, כ"חוק גזעני" המעדיף רק יהודים בקבלת אזרחות עם עלייתם ארצה.
אגב גזענות, לפי מקהלת המתחסדים (כולל הח"כים הערבים), רק ליהודים אין זכות להגדרה עצמית לאומית בארצם - מכל העמים! מה זה, אם לא גזענות? על רקע זה אפשר לקרוע קריעה על האמירות חסרות האחריות של דוברים בשמאל הציוני נגד חוק הלאום.
כדאי לחזור על הראשונות. כפי ש"נתן החכם" (כך כונה אלתרמן) אמר לשמעון פרס לאחר חזרתנו לחבלי ארץ חיינו בעקבות מלחמת ששת הימים: "אם אמנם יש כאן מחלוקת בין שני עמים - בין העם הפלשתיני, שנושל כביכול מאדמתו, לבין העם היהודי, שנישלוֹ (את העם הפלשתיני) כביכול מאדמתו - הרי טעינו לכל אורך הדרך". למשורר חיים גורי אמר אלתרמן: "אם נכיר בזה שיהודה ושומרון אינם שלנו, הרי צריך יהיה לכתוב את כל התנ"ך מחדש". ואכן, בקצה התביעה להקמת מדינה פלשתינית נמצאת הכחשת עצם זכותנו ההיסטורית, המשפטית והדתית על הארץ. אפילו על חלק ממנה. כפי שהערתי כבר, אין מנהיג ערבי המוכן להצהיר על כך שיש ליהודים זכות עקרונית - היסטורית, משפטית ודתית - אפילו על מטר מרובע מהארץ.
3. נניח לעקרונות ונדבר על יישום התוכנית הגאונית לחלוקת הארץ. הזכרנו את מלחה"ע הראשונה. מייד אחריה, התכנסו המעצמות וחילקו את המזרח התיכון שנפל שלל עם התמוטטות האימפריה העות'מאנית. מצפון לנו הן כינסו קבוצות אתניות שונות ועוינות - סונים, שיעים, נוצרים, עלאווים, דרוזים, אשורים ועוד - והחליטו שמעכשיו הן אומה אחת: סוריה. כך גם בעיראק עם איחוד הסונים השיעים והכורדים, בלוב, בתימן ועוד. ולא רק קבוצות אתניות; היחידות הבסיסיות היציבות של האזור, שהתקיימו פה אלפי שנה, הן שבטים וח'מולות (משפחות מורחבות) המתקיימים לבדם ולרוב אף אינם מתחתנים זה בזה.
המעצמות, בפטרונות אופיינית, כפו על עמי ערב את הלאומיות האירופית, ודנו את מדינות הלאום הערביות החדשות לחיות בסיר לחץ מבעבע. פחות ממאה שנה נדרשו ליצור המלאכותי לפרוץ את כתונת המשוגעים שנתפרה לו. בראשית העשור האחרון, האביב הערבי אמנם לא הגיע, אך המבנים הלאומיים המלאכותיים שאירופה כפתה על האזור, קרסו והתמוטטו; במקומם נחשפה המציאות הקבועה שהיתה פה מאז ומתמיד: שבטים, ח'מולות, קבוצות דתיות ואתניות.
ערביי הארץ בחרו מלחמה. האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן בסוריה, 1918 // צילום: מתוך ויקיפדיה
4. אז מדינות ערב סביבנו קורסות או מתנדנדות, ועדיין דוחפים פה בלהט כאילו משיחי להקמת מדינה ערבית על הרי שומרון ויהודה, מרחק קסאם ממרכזי האוכלוסייה שלנו, בתקווה שתחזיק מעמד ולא תתפוצץ על ראש כולנו. כך רצו שנחשוב בזמן האופוריה הקצרה שעטפה אותנו עם פרוץ הסכמי אוסלו, באדיבות תקשורת חדגונית.
אבל הפלגים השונים בחברה הפלשתינית מייצגים ח'מולות ושבטים שהמשותף ה(כמעט) יחיד שלהם הוא שנאת היאהוד, והרצון להשיב כבוד מדומיין אבוד באמצעות החרבת מדינתם. זמן קצר אחרי שלא נהיה באזור, חלילה, חמאס ישתלט באלימות על המנגנון השלטוני הרופס של אבו מאזן, והתאים הרדומים של המהפכה האסלאמית יקומו לתחייה ויאכלו זה את זה; בהפסקות הביניים שתבואנה בעקבות סולחות מזדמנות, הן יתאחדו למרר את חיינו. עם ראות מדהימה לעבר מדינת ישראל, זה לא יהיה קשה.
לצדקנים המדברים על "כיבוש" יש לומר: עם ישראל נמצא בכל ארץ ישראל המערבית מפני שזו ארצנו. מאז שהוגלינו בכוח (לא רק רומא וביזנטיון; גם הכיבוש המוסלמי שהחל במאה ה־7 דחק מפה את רגלי היהודים, ואִסלֵם חלק ניכר מאלה שנותרו), לא קמה פה ישות מדינית עצמאית אחרת. הארץ הזאת חיכתה בשִממתה לצאצאיה החוקיים, ורק מששבנו לפה במאות האחרונות, היא החלה לפרוח. היא שמרה לנו אמונים. אבל אנחנו נמצאים בכל חבלי הארץ גם כדי להגן על עצמנו ממדינת טרור נוספת בתוך ארצנו ממש, וגם - כפי שהראו מסמכי ויקיליקס - כדי להגן על הפלשתינים עצמם מפני אפשרות של שלטון אסלאמיסטי עריץ.
אז מה הפתרון? כתבתי על כך במאמרים רבים. בינתיים חשוב ללמוד את הלקח ההיסטורי: לא לדחוק את הקץ ולא לכפות פתרונות מלאכותיים על מציאות מורכבת. סבלנות.
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו