קול באישה שתיקה

אני מתנצלת מראש: ייתכן שמערכת הבחירות שחווינו פגעה ביכולותיי הקוגניטיביות, אך למיטב זיכרוני, לפני ארבעה חודשים התרחש בישראל יום שהוכתר כ"היסטורי". אולי זה הדכדוך שמסמא את חושיי, אבל אני בטוחה שרק לפני ארבעה חודשים גדשו עשרות אלפי נשים וגם רבבות גברים את הרחובות, חסמו כבישים והפגינו במחאה הגדולה אי פעם בישראל נגד אלימות כלפי נשים. שורה של גופים ציבוריים, חברות מסחריות וארגונים תמכו במחאה ובשביתה שנלוותה לה באותו יום מרגש וחריג למדי, שלפחות על פניו קרא לסולידריות ולאחריות חברתית. מה שהבעיר את השטח היה רציחתן של סילבנה צגאי ויארא איוב. סילבנה בת ה־12 נאנסה בביתה והוכתה עד מוות, גרונה של יארא בת ה־16 שוסף וגופתה המבותרת הושלכה לפח האשפה. מותן של שתי הילדות היה כה מזעזע ובלתי נתפס, שחרף מיקומן בשולי החברה הישראלית נפרץ מעטה האדישות.

כ־30 אלף אישה ואיש גדשו את כיכר רבין בערב 4 בדצמבר, והריעו לשמע קביעותיהן של מארגנות עצרת המחאה כי "עכשיו כבר ברור לכולן ולכולם - נשים קובעות את סדר היום במדינה. היום הזה הוא נקודת הפתיחה של השינוי הפוליטי הכי גדול שקרה כאן - אנחנו בשנת בחירות, וזה הולך להיות הנושא שעליו ידברו הקמפיינים. כל מי שהולך והולכת להתמודד בבחירות, חייב להבין שנושא האלימות כלפי נשים ושוויון מגדרי באופן כללי צריכים להיות על סדר היום".

הרשו לי לגחך במרמור. אמנם, בעקבות המחאה הוכרז כי יוגדל התקציב המיועד לטיפול באלימות נגד נשים, אבל העקרונות והמצוקות שהניעו את מחאת הנשים - ויתרה מכך, את מהפכת MeToo# על נגזרותיה השונות - התאדו. כמעט דבר מהעשייה הפמיניסטית בשטח לא תורגם לזירה הפוליטית. אולי למעט עתירתה של מרצ ליו"ר ועדת הבחירות, שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, שבעקבותיה פסק כי עיריות שמסרבות לאפשר פרסומי בחירות שבהם דמויות של נשים, מבצעות אפליה אסורה.

זו היתה מערכת בחירות שבה גברים התגוששו ביניהם, לא תמיד ברור על מה. נשים לא קבעו דבר בסדר היום. הן בקושי היו קיימות במערכת הבחירות הזאת. הנשים בעשיריות הראשונות של שתי המפלגות הגדולות - מירי רגב וגילה גמליאל מהליכוד, ומיקי חיימוביץ' ואורנה ברביבאי מכחול לבן - הבליחו לכל היותר כסייד קיק.

האם תישאר סייד קיק? חיימוביץ' // צילום: הרצי שפירא

נדמה כי לשיא הגיעו רק בערב הבחירות, כחלק ממקהלות הניצחון המוקדמות והמאוחרות. או בסרטון "את יכולה לעשות הכל" האומלל של כחול לבן, שהזכיר פרסומת לתחבושות אינטימיות, בכיכובה של ד"ר עליזה לביא, אחת המחוקקות המשמעותיות למען נשים, שנבעטה לירכתי הרשימה ותישאר מחוץ לכנסת.

המצעים של שתי המפלגות הגדולות כוללים פרקים קצרים, מביכים ושטחיים הנוגעים לנשים. כחול לבן, למשל, מצהירה כי תפעל לתיקון אי השוויון שלפיו "רק 34 אחוזים ממשרות הניהול בדרגי הביניים מאוישות על ידי נשים, ורק ארבעה אחוזים וחצי מהמנכ"לים בישראל הם נשים". במפלגה עצמה, שהרכבה נקבע על ידי ראשיה הגברים, ייצוג הנשים הוא 28 אחוזים. בדיוק כמו בליכוד, שגם המצע שלה מפליג בחשיבות השוויון המגדרי. אז הנה רעיון מהפכני: תקנו קודם כל את עצמכם. המפלגות הבאות בגודלן, ש"ס ויהדות תורה, נטולות נשים מאז ומעולם. למאבק האיתנים שנוהל בשנים האחרונות, גם בבג"ץ, לשינוי תקנון יהדות התורה שמונע מנשים, באופן לא דמוקרטי, להשתלב ברשימה לכנסת - לא היתה כל השפעה.

הפמיניזם - וסליחה על המילה הגסה - חטף בקלאש חריף. בכנסת הקרובה יהיו פחות נשים מזו היוצאת, בקושי רבע מכלל חברי הכנסת. כמחצית מהן יכהנו לראשונה בתפקיד. פרלמנטריות נכבדות, יש לכן המון עבודה. ביטחון הוא לא רק מול החמאס ואירן. אנחנו זקוקות בדחיפות לביטחון אישי, גופני וכלכלי. לשוויון מגדרי אמיתי וצדק חברתי.