כסף קואליציוני, ומה עם פנסיה תקציבית?

פעם היה מקובל ללבוש חליפות ברחוב. למה? כי כולם לבשו חליפות. מי שלא לבש חליפה, לא היה חלק מהחברה המתורבתת. אנשים ויתרו על ארוחות כדי לקנות חליפה, אנשים לוו חליפות כדי להגיע לראיונות עבודה או לדייטים - הכל רק כדי לא להיראות חלילה עניים, או בני המעמד הנמוך.

כאשר לרוב האנשים היו חליפות, הן לא נתנו יתרון לאף אחד. אם בן מעמד נמוך יכול ללוות חליפה לראיון עבודה, בעל החליפה מהמעמד הגבוה איבד את יתרונו היחסי. בכלכלה קוראים למצב הזה שיווי משקל לא אופטימלי, או "דילמת האסיר". כולם צריכים להשיג חליפות, אבל בגלל שכולם משיגים אותן אף אחד לא נהנה מהיתרון שהן נותנות.

שיווי משקל לא אופטימלי קיים בתחומים רבים - אינפלציה של תארים אקדמיים שאמורים היו לתת יתרון בתעסוקה יצרו רף תחתון מיותר בתחומים רבים; תרבות השופוני, התנהגויות בזוגיות, יחסי עבודה ועסקים. אך אין לדעתי תחום שבו כל השחקנים כלואים בדילמת האסיר יותר מבפוליטיקה הישראלית.העיסוק בכספים הקואליציוניים, למשל, מועיל לכל הצדדים - חוץ מלציבור. השמאל יכול לטעון שהוא נלחם למען החילונים, והחרדים יכולים לטעון שהם "מביאים כסף הביתה". בלי הכספים הקואליציוניים עלול להתברר שלצדדים אין דרך להצדיק את קיומם. עלות הכספים הקואליציוניים גבוהה, והנזק מהם גבוה יותר, מפני שמרביתם מופנים לפעולות לא יצרניות. אך שתי הנקודות החשובות בכספים הקואליציוניים לא נוגעות בכלל לנזק.

הבעיה הראשונה היא הסירוב להבין את מקור הדרישות הקואליציוניות, שהוא דווקא התנגדות הצד השני לפשרות פוליטיות תמורת ביטולם. אם השמאל היה מוכן לתמוך בתקציב מתון יותר תמורת ביטול הכספים הקואליציוניים, ניתן היה לבטלם בקלות. אך האופוזיציה זקוקה לקיומם של הכספים האלה ככלי לניגוח הימין לא פחות משהמפלגות החרדיות זקוקות לכספים האלה בשביל קולות. המקרה היחיד, אגב, שבו הצליחה המדינה לצאת מדילמת האסיר הזו היתה כאשר השמאל העדיף את טובת המדינה על הרצון לשלוט: ב־2003, כאשר "שינוי" של טומי לפיד הצטרפה לממשלת הליכוד.

הבעיה השנייה היא שהעיסוק התקשורתי האובססיבי בכספים הקואליציוניים מסיט את הדיון מכמה בעיות עומק, שבהן ניתן וצריך לטפל אם רוצים שיקום מהיר וחזרה לצמיחה. הסעיף התקציבי הגדול בישראל הוא בכלל לא סעיף, אלא כמה תקנות שלהטבות מס. ישראל נותנת יותר הטבות מס ממה שהיא גובה מס הכנסה. לו היו הטבות המס סעיף תקציבי, הוא היה 80 מיליארד שקלים - גבוה מתקציב החינוך או הביטחון. מהטבות לפנסיות עתק ועד לפטור ממס על הימורים ו"עידוד השקעות הון", הטבות המס הן בעיקר שיטה להעברת הכסף מהאזרחים לעשירונים העליונים. ניתן לממן את המלחמה ואת נזקיה בתוך כשנה אם רק מבטלים את הטבות המס, וזאת מבלי לשנות דבר בסדרי העדיפויות.

הסעיף התקציבי הגדול בישראל הוא בכלל לא סעיף, אלא הטבות מס. לו היו הטבות המס סעיף תקציבי, שוויו היה 80 מיליארד שקלים, גדול מתקציב החינוך או הביטחון

בשני סעיפי התקציב הגדולים יש המון מיליארדים בשומנים. משרד החינוך מתוקצב ב־30 אלף שקלים לתלמיד, אך אין תלמיד אחד בישראל הנהנה מחינוך בשווי 30 אלף שקלים. השבחת איכות המורים והצמדת השכר להישגי התלמידים יזניקו את ישראל קדימה. התוצר של התלמידים בעתיד יכסה בקלות את ההשקעה. במשרד הביטחון, התברר, מיליארדים הולכים לדברים הלא נכונים, וגם בתום המלחמה, כאשר הגנרלים ידרשו כסף, זה לא יהיה לעמדות שמירה וציוד לחיילים.

גם ההסתדרות יכולה להיכנס מתחת לאלונקה: הקפאת שכר במגזר הציבורי למשתכרים יותר מ־15 אלף שקלים לשלוש שנים תביא לחיסכון של מיליארדים, כנ"ל לגבי העלאת דמי הניהול בפנסיות התקציביות. אפשר וצריך להילחם ב"תקציבים קואליציוניים", אך אסור לשכוח שהכסף הגדול והחשוב לא נמצא שם.