"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

דעתך ה(לא) מלומדת

מקובל שהציבור מביע דעתו גם בנושאים שהוא אינו מבין בהם, כלומר - כל הנושאים • הציבור אפילו מחליט איזו מפלגה תנצח בבחירות (זוכרים שהיה פה פעם דבר כזה?)

,עודכן
0השמעה
חוזרים הביתה. סהר וארז קלדרון יחד עם איתן יהלומי, צילום: רויטרס

מיום שתמכתי כאן ומעל במות אחרות בחום ובהתלהבות בכלעסקת שבויים, קיבלתי הרבה תגובות, משני הכיוונים.

צריך לומר שתגובות הנגד, לשמחתי, מעטות מאוד. הרבה פחות מכפי שחשבתי שתהיינה. אבל בכל זאת היו, וחלקן מאנשים שאני מעריך.

מאחר שאני נמנע מעימותים ומוויכוחים חסרי תכלית, הריני מפקיע את השטח הקטן שלי כאן ומשיב להם.

הוויכוח מבחינתי אינו על ה"טענות" נגד העסקה - שאלת המחיר, שאלת מדיניות המדינה מול טרור חטיפות, שאלה הפגיעה בתנופת הלחימה. אלה שאלות חשובות מאוד, אלא שהן לא רלוונטיות. רלוונטית "זכות העמידה" של הציבור הטוען. זכותו של הציבור להביע דעתו בכל תחום ועניין. מקובל אצלנו שהציבור מביע דעתו גם בנושאים שהוא אינו מבין בהם, כלומר - כל הנושאים.

אין לציבור ידע מקצועי ברוב התחומים, אבל הציבור הוא נבון, וגם אם אינו נבון יש בו את תבונת ההמון ודעתו לגיטימית וטוב שתישמע. במסגרת זו החלטנו אפילו החלטה מרחיקת לכת ליתן כוח בידי ההמון, שכאמור רוב מוחלט שלו לא מבין כלום בכלום, להחליט איזו ממשלה תנהל את החיים ואיזה מצע בחירות יתקבל (זוכרים שהיה פעם דבר כזה?), אבל הקביעה הזו אינה מוחלטת.

אנחנו לא מתייעצים עם הציבור בענייני סל התרופות, לא שומעים לדעתו בנושא תקציב הביטחון ולא נועצים בו בנושאי מודיעין, ומשום מה אנחנו חיים בשלום עם העובדה הזו ולא טוענים לא לשקיפות ולא לזכות הציבור לדעת ולא לשלטון העם.

שאלת החטופים בעזה היא עניין מהסוג הזה.

כשההמון, ואני בתוכו, מפטפט בעניין ומעלה סברות בעד ונגד שחרורם, זה ילדותי ומגוחך בעיניי. אין לציבור שום יכולת לייצר איזושהי דעה רצינית בנושא. את ידיעותיו הוא שואב אך ורק מהתקשורת, כל השאלות הכרוכות בעניין הן סופר־מקצועיות שיכולות להיות תלויות לפעמים בנתונים ספציפיים של אסיר ספציפי שמשתחרר, ואף אחד זולת אנשים ספציפיים בשב"כ לא מבין בזה כלום.

כשם שאני חושד במשך שנים בשמאל קיצוני שהוא מחזיק בדעותיו אך ורק כדי להיחשב נאור, כך אני מוצא עצמי בימים אלה חושד בכמה מחבריי שהם מתעקשים על דעתם אך ורק לשם ההתעקשות והאיפכא מסתברא.

מדובר, איפוא, בכל מיני נטיות שכליות ורגשיות שנובעות מהשקפת עולם.

נראה לכם? נראה לכם שזה רלוונטי לשאלה כה קרדינלית כמו גורלם המיידי היומיומי של אחים ישראלים שנמצאים בשבי חמאס? זו טענה אחת.

הטענה האחרת היא שהעובדה שרוב טענות הנגד באות מצד ימין יכולה אמנם ללמד על עקביות בחשיבה פוליטית ומדינית, אבל יכולה להיות גם משהו אחר. היא יכולה להישען פשוט על פוזיציה פוליטית ועל חוסר היכולת להיחלץ ממנה.

אני לא מאשים איש בכך שהוא טוען נגד שחרור שבויים סתם בגלל השתייכות פוליטית - בעצם, אני כן.

כשם שאני חושד במשך שניםבשמאל קיצונישהוא מחזיק בדעותיו אך ורק כדי להיחשב נאור, כך אני מוצא עצמי בימים אלה חושד בכמה מחבריי שהם מתעקשים על דעתם אך ורק לשם ההתעקשות והאיפכא מסתברא.

כך או כך, יש לי עבורם תשובה מן המוכן: אתה מעלה שאלות מעניינות. נדון בהן אחרי שכל השבויים ישובו בשלום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

קובי אריאלי

בעל טור במגזין

כדאילהכיר