כיף להיות פרובינציה

עוד לפני שנפתחה מכירת הכרטיסים למשחק בין ארגנטינה לאורוגוואי בת"א, היה ברור שנבנה לו מאבק עיקש על כסא בבלומפילד. בצד אחד האותנטים - עולים חדשים או ישנים מארגנטינה ואורוגוואי, שהתייחסו למפגש הזה ביראת כבוד וראו בו הזדמנות.

הזדמנות להתחבר לשורשים, לחזור לרגע למקורות, לחוות את הרגש שהם השאירו מאחור כשהחליטו לעלות לארץ. מחוץ לבלומפילד אפשר היה לראות אותם, ובעיקר לשמוע. חלק עם חולצות נבחרת, אחרים עם חולצות של קבוצות: בוקה, ריבר, ניואלס ואפילו חימנסיה בצד הארגנטינאי; פניארול ונסיונל בצד של האורוגוואים. הם באו לעשות שמח, לנטוש לכמה שעות את חיי היום יום הישראליים ולהרגיש שוב כאילו הם ברחובות בואנוס איירס ומונטבידאו, מעודדים את הנבחרת.

מנגד, עמדה קבוצה הרבה יותר גדולה, וגם הרבה פחות רועשת. החולצה שלהם היתה אחת: של ברצלונה על שלל דגמיה, והם באו לראות איש אחד: לאו מסי. בעוד שהאותנטים שרו ורקדו, הם היו אחוזי תזזית. ממתינים לאוטובוס הארגנטינאי, רודפים אחרי השמועות, מטפסים על קירות כדי לראות מקרוב את מספר 10, זה ששאב אותם לעולם הכדורגל כמו אבק לדייסון. הם לא רואים דבר מלבדו, ספק אם בכלל מכירים, אבל המחויבות שלהם למעלליו היא בהחלט מרשימה וראויה לכל מחמאה אפשרית. אנשים דתיים הם, וכדורגל הוא הדת הגדולה מכולם.

סביב בלומפילד קשה היה להבחין מי ניצח בקרב על הכרטיסים החטופים, אבל בפנים התברר גודל הנוקאאוט. מאחורי שערים 10-11 הסתתרה לה מובלעת של אוהדי ארגנטינה, עם תופים ומצב רוח, ומאחורי 4-5 קבוצה מצומצמת של אורוגוואים עם גרון טוב ובריא.

כל השאר - למעלה, למטה, ימינה ושמאלה - היו רק כאלה ששמרו את הקול לרגע שבו מסי נגע בכדור. רבים צפו שכך באמת ייראה ויישמע המשחק הזה, ובמידה מסוימת קצת מצער שזה אכן קרה. הקהילה הדרום אמריקאית בישראל היא גדולה, צמאה לכדורגל שלה, והיתה מוכנה לעטוף את המשחק הזה באותנטיות המגיעה לו.

אלא שבגלל סיבות כאלה ואחרות, זה לא קרה. בלומפילד היה רחוק מלהזכיר את המונומנטאל או את הסנטנריו, היו אפילו רגעים ארוכים של דממה צורמת, אבל אז הכדור לרגל מסי והמציאות הפכה לחלום. הקהל שאג, הלב רטט, הצרות נעלמו. לפעמים, כיף להיות פרובינציה.