יוליוס קיסר החל את הקריירה הפוליטית שלו כצעיר משכיל בן האליטות שהתקדם בהיררכיה הציבורית ברומא, שהיתה אז כוח אזורי חזק בראשית צעדיו. בשלב מסוים הפך למצביא חשוב ופורץ דרך שהרחיב בהתמדה את גבולות הרפובליקה והפך אותה מכוח אזורי עוברי לאימפריה חובקת עולם. גולת הכותרת של הישגיו היתה ניצחונו במלחמה החשובה נגד השבטים הגאליים וכבוש צרפת (גאליה).
בשובו לרומא מ"מלחמת הגאלים" (שעליה גם כתב ספר) נעשה יוליוס קיסר לדמות פופולרית במיוחד על ההמונים ושנואה מאוד על האריסטוקרטיה, בני האליטות שנקראו ה"אופטימטים" (הטובים, בלטינית), שרק להם ניתנה אפשרות להתקדם לצמרת ולקבל דריסת רגל בממסדים ובמערכות השלטון, ורק להם היה ייצוג בסנאט שהיה מעין מועדון חברים סגור (דומה לבג"ץ ולמערכת המשפט אצלנו).
האליטות ראו בקיסר סכנה, כי אישיותו הקרינה בוז לאריסטוקרטיה, וחיבת ההמונים אליו עוררה בהם חלחלה וחרדה. הוא קרא תיגר על סדרי השלטון, והיווה איום ברור על מעמד האליטות. הן דיברו על "קץ הרפובליקה" (כמו שאצלנו מדברים על "קץ הדמוקרטיה") וגמרו אומר להביא לסילוקו מהזירה הפוליטית בכל דרך. ההתנקשות בקיסר בחודש מארס בשנת 47 לפנה"ס הובילה למלחמת אזרחים בין שני המחנות: המחנה האליטיסטי, "האופטימטים", שבז להמונים תומכי קיסר, ומנגד מחנה "הפופולרים" ("העממיים", בלטינית) שהאליטה החשיבה לבבונים מוסתים ונבערים מדעת. אבל מלחמת האזרחים היתה שלב מעבר למפנה היסטורי וסימנה את מעבר רומא מכוח אזורי לאימפריה החזקה בעולם העתיק במשך מאות שנים.
חז"ל אמרו "מלך פורץ לעשות לו דרך..." (בבא קמא ס, ע"ב). פה בא לביטוי הדמיון בין חציית הרוביקון על ידי קיסר, קרי: שבירת הכלים וכללי המשחק, לדמות היסטורית בשיעור קומה דומה: נפוליאון בונפרטה. גם הוא בן אצולה, וגם הוא בז לכללי המשחק המקובלים. הוא היה שנוא מאוד על האריסטוקרטיה בצרפת ובכל אירופה, וגם הוא מינף את צרפת למעמד אימפריאלי.
מנהיגים היסטוריים גדולים לעולם אינם יכולים לפעול ולא פועלים לפי כללי המשחק המקובלים בזמנם. הם פורצי גדר מטבעם, ומעמדם כמנהיגים חשובים ומטביעי חותם תלוי אך ורק בהצלחתם או בכישלונם, וביכולתם לקרוא את המציאות בדרך מקורית, מרחיקת ראות ושונה מבני דורם. בזה ייחודם כפורצי דרך, כמי שמובילים אל המחר ולא אל עולם האתמול, שזו תמיד נחלתם של מי שרוצים לשמר את המצב הקיים או אף להשיב על כנו את הסדר הישן, שמתאים לצורכיהם.
מכאן נובעת אהדת העם, מכאן גם נובעת שנאת האליטות. הוא שאמרנו. "סָדְנָא דְאָרְעָא חַד הוּא", בני אדם דומים בכל מקום וזמן.
מיכאל יגאל מימון הוא מרצה בפורום קפה שפירא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו