יום השואה שהחזיר אותנו אל ערכי הקהילה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיתקיים השנה בצל מגיפת הקורונה שמתרגשת על האנושות כולה, ייערך לראשונה במתכונת שונה, ללא הטקסים המסורתיים ביד ושם, באתרי ההנצחה השונים ובבתי הספר. בימי שגרה, בטקסים אלה ניצבים ניצולי השואה ששרדו את התופת ומשתפים בסיפורים. כל סיפור קורע לב. בכל סיפור אני שואל את עצמי, הכיצד שרדו?! והשנה נשאל את עצמנו - איך נחוש את הכאב והזיכרון? בזום או במסך?

ערב פרוץ המגיפה, ביקרתי בקהילה היהודית בסן דייגו, קליפורניה, בדיוק כשפרנסיה השלימו הצבת אנדרטה לזכר השואה בבית הפדרציה. שאלתי את נציגי הקהילה כמה ניצולי שואה חיים בקהילה, והופתעתי לשמוע שכ־500 ניצולים עדיין חיים בתוכה. בכל קהילה יהודית ברחבי העולם עוצרים היום מלכת כדי לזכור את הטבוחים והנספים, ואת אלו שנאבקו ונקטלו תחת הרוע הנורא מכל, שאיים לחסל את העולם ובייחוד את העם היהודי. אנו עוצרים מלכת וחושבים על בני משפחה שנספו ועל בני משפחה ששרדו, על אלו שנאלצו לנדוד לכל קצוות תבל בחיפוש אחר שלווה ושלום ועל אלו שעלו ארצה ולחמו למען מדינת ישראל.

סיפורם של היהודים ברחבי העולם מעורב בסיפורי המלחמה והשואה לבלי הפרד. לכל קהילה יש את הסיפור של הניצוֹל הפרטי שלהם מימי המלחמה. אין קהילה יהודית שלא נצרב בה כאב המוות של השואה, אין קהילה שלא נושאת איתה זיכרונות קשים של כאב ושל אובדן. אין בית כנסת שאין בו לוח זיכרון המספר מעט ממה שהיה שם, וכמובן יש בו עדים שיספרו את סיפורם עד יומם האחרון.

הדור של ילדיי, הדור של הנכדים של ניצולי השואה, הוא דור פרגמטי. הוא אינו מחפש חלומות, אלא פתרונות: איך עושים עולם טוב יותר? הם שואלים את עצמם, וממציאים שלל אמצעים, טכנולוגיים ואחרים, לקיום טוב יותר עבור בני האדם. זה הערך שמנחה אותם. המרוץ הזה קיבל תפנית לא צפויה השנה, עם בואה של המגיפה הקשה על העולם. גם במקרה זה, אין קהילה בעולם שאינה מתמודדת עם השלכות המגיפה. וגם כעת, בימים מורכבים של חוסר ודאות ושל מאבק על החיים, אנו חוזרים אל ערכי הקהילה, אל ערכי הרעות והערבות ההדדית שטבועים בעמנו. אין עוד עם שעבר תלאות נוראות שכאלה כעם היהודי. אין עוד עם שעמד בניסיונות תופת שכאלה כעם היהודי. "כִּֽי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָֽל" נאמר במקורותינו, ואני מוסיף "כי שרית עִם הנורא מכל ותוכל!"

האנושות כולה ניצבת מול האתגר בימים אלה. וביום הזה ראוי לזכור, כפי שאמר ז'אן ז'ורס הצרפתי: "ביסודו של דבר קיים גזע אחד בלבד: האנושות". על הגזע הזה, על האנושות, אנו מחויבים לשמור מפגע רע, ממלחמה, ממגיפה. עלינו לשמור על ערכים של ערבות הדדית, לנהוג בכבוד בזקנינו, לטפח "תיקון עולם". אם נזכור תמיד שכולנו רקמה אנושית אחת ונפעל לכך, אז העולם יהיה מקום טוב יותר לכולנו.

אנט גולדברג היתה צעירה יהודייה בת 19 מפריז כשנלקחה לאושוויץ. מקרון הבהמות היא השליכה פתק כתוב בעיפרון, שהגיע לאמה אסתר בדרך לא־דרך, ולימים הופקד לזיכרון־עד ביד ושם על ידי בן דודה, אבי חיים הרצוג, עת כיהן כנשיא המדינה. "אמא, חכי לי. עוד אשוב. יש אלפים כמוני", כתבה וחתמה בנשיקה. אמה, דודה אסתר, חיכתה לה עד יומה האחרון.

יהי זכרם של ששת המיליונים ברוך, ומי ייתן ויהיה צרור בזיכרון העם והעולם לנצח נצחים!

יצחק הרצוג הוא יו"ר הסוכנות היהודית