זו אני, האלמנה

אני אלמנה. זה כמובן לא הדבר היחיד שאפשר להגיד עליי - אני גם אמא, סבתא, חברה, ואחות - אבל עבור הציבור אני קודם כל אלמנה.

וזו לא רק אני. זה נכון לכל חברותיי האלמנות ברחבי העולם. משחר ההיסטוריה, בוודאי בתקופות בהן נשים היו תלויות בגבר לפרנסתן ולמזונות ילדיהן, אלמנות היו במקום נמוך בסולם החברתי. בלי נדוניה לילדים שצריך לחתן, בלי דמות להישען עליה ובלי יכולת לייצר מציאות חדשה. בימים ההם הסטיגמות שלטו. אלמנה צעירה? אולי היא מסוכנת ורוצה לחמוד את הגברים הנשואים. אלמנה מבוגרת ואמידה? הייתה הופכת בקלות לטרף לנוכלים או רמאים.

ספרה הנפלא של ג'יין אוסטין "על תבונה ורגישות" נפתח בתיאור מותו הפתאומי של אבי המשפחה, שמשאיר את גברת דשווד ושלושת בנותיה ללא קורת גג וללא משאבים כלכליים. הבית עובר אוטומטית לבנו של האב מנישואיו הראשונים, וכך הן מתדרדרות בהדרגה בסולם החברתי והכלכלי.

לאורך הדורות וגם בימי התנ"ך, דובר רבות על הצורך לסייע ולתמוך באלמנות וביתומים שנותרו ללא אב המשפחה. בראייה היסטורית, אני גאה על כך שמאבקי הנשים שנוהלו ב-200 השנים האחרונות הובילו למתן זכויות רחבות יותר לנשים: החופש להצביע, להיות בעלות רכוש, לבחור את בני זוגנו באופן עצמאי ולפתח קריירות מצליחות. אלא שמעמדן של האלמנות עדיין נופל בין הכיסאות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכתה בי המילה "אלמנה". אני אלמנה. אני? אישה צעירה עם שני ילדים קטנים שברגע התהפך עליה עולמה עם הידיעה על נפילתו של בעלי, סא"ל אהוד שלח, בחזית המצרית לאחר שמטוסו הופל בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

זו אני, האלמנה. זו אני האלמנה, שעליה מדברים בגנים של הילדים, בבתי הספר, בשכונה. פה לחשוש ושם מבט. ההבנה הזו, לפיה אני היא אותה אלמנה שכולם מדברים עליה, חלחלה עם הזמן. ההודעה, הלוויה, השבעה, הדאגה לילדים ורק אז זה נוחת ומתיישב בראש: את אלמנה.

לא במקרה יום האלמנה, החל היום (שלישי), הוא יום בינלאומי. כי לא משנה באיזו מדינה או באיזו שפה, לא משנה אם שפר עליך גורלך מבחינה כלכלית פחות או יותר, המכנה המשותף העצוב ביותר הוא שמאחד בינינו האלמנות באשר הן – הבדידות והגעגוע.

הבדידות שלא עוזבת. המחשבות שלא מרפות. מה היה יכול לקרות, מה הוא היה חושב על הסיטואציה הזו, האם הוא מרוצה מהאופן בו אני מגדלת את ילדינו ומה דעתו על התסרוקת החדשה שעשיתי.

כן, החיים חזקים מהכל, אבל מותו של בן הזוג לא עוזב לעולם. גם שלושים וארבעים וחמישים שנה אחרי. אני מדברת עם אודי בלילות, מתייעצת איתו בימים ולא מפסיקה לחפש סימנים לכך שהוא כאן איתנו, משקיף מלמעלה.

במדינתנו למודת הקרבות, יש לנו אלמנות צה"ל, מקום מיוחד גם בציבוריות הישראלית העוטפת והחמה. ביחידות הצבאיות שדואגות לשמור על קשר, להגיע ביום הזיכרון, לחזק את מורשת הנופלים. כל אלה אינם מובנים מאליהם.

ימי הקורונה בהם כולנו מצויים כעת, חידדו את תחושת הבדידות של אלמנות מבוגרות רבות שמצאו את עצמן בעל כורחן רחוקות מהילדים והנכדים, תוך שהן נאלצות להסתפק בשיחות זום נטולות חום וחיבוק, כאשר עבור אחוזים ניכרים מהאלמנות המבוגרות גם המשימה הזו כמעט בלתי אפשרית בשל קשיים טכנולוגיים.

היום הזה הוא תזכורת עבור כולנו. האלמנות הן חלק מאיתנו. דפקו בדלת, התעניינו, הציעו לשוחח, חייכו במאור פנים. זה כל כך חשוב. האמינו לי. אני יודעת על מה אני מדברת. הרי גם אני אלמנה.

תמי שלח היא יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון