כחול לבן, תחליטו: אתם בממשלה או באופוזיציה?
אנשי כחול לבן בהנהגת בני גנץ פעלו לסכל את מאמצי נתניהו להחלת ריבונות והתרברבו בכך בפומבי. הם מעניקים רוח גבית להפגנות חסרות האחריות מחוץ למעון ראש הממשלה, המקשות על המאבק לבלימת הקורונה, וממשיכים להציג את בנימין נתניהו כמושחת. הם משתמשים בכוחם הפוליטי כדי למנוע כל אפשרות לביקורת אפקטיבית ולתיקון מערכת המשפט המושחתת. נסכם: כחול לבן של בני גנץ וגבי אשכנזי מתנהלת כאופוזיציה בתוך הקואליציה.
הגם שהפרשנים באולפנים מטילים את כל האחריות לכישלון ממשלת האחדות על נתניהו, מבט כן יותר על ההתרחשויות מלמד שמרגע הקמת הממשלה, אנשי כחול לבן פועלים בניסיון נואש לקבלת רהביליטציה בקרב בוחרי השמאל ואנשי התקשורת. הם עושים זאת באמצעות קידום מדיניות הסותרת לחלוטין את מדיניות הקואליציה, ובהענקת רוח גבית לקמפיין השנאה שמנהל השמאל נגד נתניהו.
והנה, בנאומו המלאכותי של גנץ ביום שני בערב, קשה היה להתעלם מההיתממות לנוכח הביקורת כלפיו. לא מדובר בתופעה יוצאת דופן. להפך. זוהי דוגמה נוספת לתופעה פסיכולוגית הנוכחת כמעט בכל מחלוקת פוליטית בישראל: חוסר מודעות עצמית והתקרבנות.
מהמרצים באוניברסיטאות שאחראים לאווירת האינדוקטרינציה וסתימת הפיות שכל סטודנט ימני מכיר, ובכל זאת מרשים לעצמם לטעון כי הם קורבנות למסע סתימת פיות מצד סטודנטים מימין; עבור באנשי מוסדות התרבות, שאחראים לחד־צדדיות ולהדרה המוחלטת של אנשי ימין מהיצירה התרבותית, ומגלגלים עיניים ומנהלים קמפיינים על השתקה מקרתיסטית; ועד התחושה שהולכת ומכה שורש בשמאל כאילו ערוצי הטלוויזיה "נפלו לשליטת הרודן מבלפור", כי בתוכניות האקטואליה משתדלים לאחרונה להציב פאנליסט ימני בודד מול ארבעה או שישה משמאל.
דומני שהגיע הזמן להסביר לאחינו משמאל עיקרון שאמור להיות אלמנטרי ביחסים שבין אנשים: הדדיות. אי אפשר לנהל קמפיין שקרי המציג את נתניהו כבוגד, ובאותה נשימה לטעון שנתניהו מסית כי הוא מדבר על הסכנה בכך שהאיראנים פרצו לגנץ לנייד. כנ"ל ביחס להצגתו של נתניהו כארדואן. עירית לינור הסבירה לאחרונה כי כל הדוגמאות הללו אינן רלוונטיות. את השמאל אי אפשר למדוד, שכן השמאל עצמו הוא הסרגל. ובכל זאת, ברצוני להציג כאן הצעה מהפכנית שתסייע לכולנו להפחית מעט את עוצמת המחלוקת: זה כן אותו דבר. מה שאסור לימין אסור גם לשמאל. ומה שמותר לשמאל, ובכן ראו זה פלא: מותר גם לימין. החולי המרכזי בשיח הציבורי אינו ההקצנה מימין, אלא הפריבילגיות משמאל. אותם סטנדרטים אמורים לחול הן על מי שרואים עצמם כישראל הראשונה והן על מי שבשמאל היו שמחים להשאיר כישראל השנייה.
בני גנץ נדרש לקבל כעת הכרעה יסודית: האם פניו לאחדות אמיתית שתותיר חלק גדול מבוחריו זועמים, או שבכוונתו להמשיך ולמצב עצמו כאופוזיציה לנתניהו, מתוך ניסיון נואש לזכות שוב באהדת מחנה "רק לא ביבי". אם ימשיך בהתנהלותו הנוכחית, הרי שהדרך לפירוק הממשלה ולהקדמת הבחירות סלולה, והאחריות לכך תהיה כולה שלו.
