"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

המדינה צריכה לבקש מאיתנו סליחה

,עודכן



אנו, תושבי הערים החרדיות, מאשימים בזאת את מדינת ישראל על שהתרשלה ומתרשלת בקטיעת שרשראות ההדבקה בנגיף הקורונה בערינו.

המדינה מואשמת בכך שתוכניות האיכון שבאמצעותן מבצעים את החקירות האפידמיולוגיות אינן יעילות לטלפונים כשרים, המדינה מואשמת בהעלמת המידע מאיתנו במשך חודשים ארוכים, המדינה מואשמת בתוצאה העגומה: עלייה גבוהה יחסית ברמת התחלואה - כל זאת, משום שאנו לא מקבלים התרעות בזמן ככל שאר האזרחים במדינת ישראל.

האשמה מתעצמת לנוכח העובדה שלא די שהמדינה לא עשתה מאומה כדי להתאים את מערך ההתרעות לציבור החרדי, היא גם מעניקה לגיטימציה להאשמות כביכול נגד ציבור זה שכאילו אינו שומר על ההנחיות ולכן היקף התחלואה בו גבוה.

ואם לא די בכך, מטילים עלינו סגר ומשבשים את חיי השגרה שלנו לחלוטין. במקביל, המדינה מתעלמת מהעובדה שהיא בדרך לסגר כללי ולמעשה מענישה אותנו, אזרחי הערים החרדיות, כשניאלץ להיות פעמיים בסגר.

מאז תחילתו של הגל הראשון, ידעו קברניטי המדינה כי תוכנית האיכון שעליה התבססו אינה מתאימה לכל סוגי האוכלוסיות, אך לא עשו דבר וחצי דבר ואפשרו לנו לחלות, להידבק, וכשהטיחו בנו כי אנו מפיצי הנגיף - הם ישבו ושתקו.

אלמלא הסעיף בחוק המונע הגשת תביעה ייצוגית נגד המדינה, הרי שכל פרקליט בכיר היה ממליץ לנו לתבוע אותה בשם אותם חולים שחלו ואף אושפזו. כל זאת משום שלא זכו להתרעות בזמן כמו כל האזרחים האחרים. המדינה גם אינה טורחת לאפשר לחולים שכבר החלימו מעבר חופשי, אף שאינם יכולים להידבק או להדביק. האבסורד זועק לשמיים, שעה שמשתמשים בהם כדי לתרום פלאסמה לחולים אחרים, אך מורים להם להישאר בבתים. כל זאת ועוד גורם לאפס אמון במקבלי ההחלטות. המדינה אף מתעלמת מהעובדה שאחוז המאושפזים החרדים נמוך ביחס למאומתים, ואף בהשוואה יחסית לכלל הציבור, ככל הנראה בשל ממוצע הגיל הצעיר.

הסגר המוטל על הערים החרדיות במהלך החודשים האחרונים אינו צעד מניעתי, כי אם עונש קולקטיבי על החרדים. כל המומחים מודים כי סגר על עיר ספציפית יש בכוחו למנוע את היקף עליית התחלואה בערים סמוכות, אך לא באותה העיר שעליה הוטל. וכאן צפה השאלה מאליה: אם חושש מי שחושש שתושב בני ברק עלול להדביק תושב רמת גן (חשש אפסי כששניהם עוברים ברחוב) מדוע רק אנו צריכים להיות בסגר? בואו נחלוק: שבוע אנחנו בסגר למען תושבי ערים אחרות, שבוע הם בסגר למעננו.

הוסיפו לכך את העליהום הבינלאומי שהתחולל כנגד המבקשים לטוס בראש השנה לאומן. זאת לעומת העובדה המקוממת שלפיה ראש מערך שירותי הבריאות בישראל מאשרת לפתוח בחגים את מעבר הגבול בטאבה, שבו עוברים בתקופה זו יותר מ־75 אלף איש. אילולא הדיון הרב־מערכתי בנידון שערך שר הפנים, בהשתתפות כל הגורמים, מעבר הגבול היה נפתח. שר הפנים, הרב אריה דרעי, מתעקש על סגירתו. כנגד ההחלטה תלויה ועומדת עתירה לבג"ץ, שאגב לא נדחתה על הסף.

המדינה אמורה לבקש את סליחתנו ואף לפצות אותנו על כל יום של סגר, משום שהקולר תלוי גם בה. אנו לא אמורים לשלם את המחיר. לא הפרטי ולא הציבורי.



טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר