מה עוד לא נתנו וניתן

זה היה ברור מהיום הראשון: מחיר שחרורם של נשים וילדים יהיה נמוך ממחיר שחרורם של חיילים. את החופש של ילד בן 10 חודשים ושל ילדה בת 3 אפשר לקנות בהפסקת אש ובדלק - מחיר החופש של חיילים הוא אסירים. זאת המשוואה.

גלעד שליט, חייל, שוחרר בעבור יותר מ־1,000 אסירים. זה המחיר שאויבינו דרשו, אבל זה גם המחיר שראש ממשלת ישראל דאז, נתניהו, הסכים לשלם. אפשר להלין על העסקה הזאת, לקלס אותה ולדבר על תוצאותיה - זה לא משנה: אם ראש הממשלה הסכים אז לקנות מחמאס את החופש של שליט במחיר איקס - הרי אין סיכוי שעכשיו מחיר הדרור של חיילינו יהיה לפתע נמוך משמעותית.

אפשר להבין את התנגדותן של חלק מהמשפחות לעסקה שכוללת רק חלק מהשבויים: אם נפריד עכשיו בין החטופים, סביר להניח שמחיר החופש של מי שיישארו בעזה יעלה ושזמן ההמתנה לשחרורם יתארך. אבל בעזה יש כיום תינוקות חטופים, ילדות, נשים וגברים קשישים הזקוקים לטיפול רפואי ולהשגחה. כל יום שהם שם מסכן את חייהם.

החזקתם שם היא התעללות בחסרי ישע, לא פחות. וכל מי שמספר סיפורים, או שמשלה את הציבור שניתן לחלץ את כל החטופים יחד, עושה מעשה נבלה. מי שמצייר תמונה כאילו אנחנו ניצבים בפתחו של "מבצע אנטבה 2" - פשוט משקר. גם אם צה"ל ימשיך בפעולתו הכירורגית והלחץ על חמאס יימשך, לא נקבל תמונה של כל החטופים על כבש מטוס או על צריחי טנקים, חוצים את הגדר היישר לזרועות משפחותיהם המחייכות והדומעות. אין שום קשר בין המצב והאופן שבו מוחזקים החטופים הישראלים בעזה לבין הדרך שבה הוחזקו חטופי המטוס באוגנדה. אלה שני סיפורים שונים לחלוטין.

ולכן, עם כל הצער והכאב שבעסקה חלקית, אין כרגע טובה ממנה. בנקודת הזמן הזאת, לחופש של כל חטוף יש מחיר אחר. זהו מחירון אכזרי וחסר רחמים, שובר לב ומרסק נפש. אבל זה המצב, כואב ככל שיהיה.

מי שטוען שאסור להסכים למחיר שונה עבור כל חטוף, מוזמן לשאול בפשטות: אחת מהחטופות היא עובדת תאילנדית שילדה בשבי. כמה מאיתנו מכירים את שמה, החזיקו תמונה שלה או הפגינו למענה? כמה מאיתנו ימתינו לה בשובה? מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי לשחרר אותה ואת פרי בטנה?

אם רה"מ נתניהו הסכים אז לקנות מחמאס את החופש של שליט במחיר של 1,027 אסירים - ברור שאין סיכוי להוריד פתאום משמעותית את מחיר הדרור של חיילינו

הסיטואציה שבה נמצאת המדינה היא הקשה בתולדותיה: מעולם לא נדרשה ההנהגה לקבל החלטה קשה כל כך. הבחירה היא בין רע לנורא, בין גרוע לגרוע יותר. כל החלטה תקרע את העם ואת המשפחות, כל החלטה עלולה להוות בחירה בין דם חיילים לבין דם חטופים. הרי לעצור את הלחימה עכשיו ולהשאיר את כוחותינו בעומק עזה - זה אומר לסכן אותם, וגם לתת לחמאס זמן להתארגן זה סיכון ממשי.

ישראל היא מקום שבו תמיד האזרח נותן יותר ממה שהוא מקבל. האתוס שמלווה אותנו הוא "מה עוד לא נתנו וניתן". אך בסופו של דבר למדינה יש חוזה עם אזרחיה. להשאיר תינוקות וילדים חטופים בעזה? לא מופיע בשום סעיף. והלוואי שנזכה לראות את כל החטופים והחטופות שבים הביתה במהרה - כולם אחינו ואחיותינו.