עונת אלול קוראת לנמיכות רוח, לשמחת היותנו כאן ועכשיו. צלחנו עוד שנה, שנת חרדות ומעקשים פתאומיים, אבל באורך רוח ובהקשבה גם לשמחות הקטנות והיומיומיות. ואין זה דבר מובן מאליו.
יום הכיפורים מזמן אותי לרגשה של התרוממות רוח. אני יודע שנכונו לי שעות של שאלות יסוד קיומיות והמיית לב.
חיי שזורים בנגיעות עמוקות של בתי כנסת בימים הנוראים. בשנים האחרונות הזדמנתי לבית כנסת קטן, לכאורה נידח, לכאורה בקצה שכונה. בית הכנסת על שם בר יוחאי. תפילתו של החזן אברהם פרוספר אבוטבול ידעה להוליך אותנו המתפללים בשבילים נעלמים של ניגוני יסוד בעלי תוקף של דורות. פיוטים שנבעו מפיו ישירות אל נימי נפשנו. נדמה כאילו הוא מושך חוט של חסד מקדושה עתיקה. תפילתו הפכה למקשה אחת של יופי, של עידוני נגיעות בנימים העמוקים של הנפש, ונותרה בנו זמן רב אחרי יום הכיפורים, כמו הד של מפגש חי עם עצמנו. לימים כתבתי שיר תפילה כהד לאותו מפגש חד־פעמי:
תְּפִלָּה
תָּבוֹא תְּפִלָּה בָּאֲפֵלָה
לְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה
יָבוֹא צֹהַר בַּשַּׁעַר הַנָּעוּל
יַקִּישׁ
בַּדֶּלֶת הַכְּפוּלָה
תָּבוֹא תְּפִלָּה
בִּשְׁעַת הַנְּפִילָה
יָבוֹא טֹהַר
לְשַׁכֵּךְ לֵב
בַּתַּבְהֵלָה
תָּבוֹא תְּפִלָּה
לְאִישׁ נוֹפֵל
הוֹלֵךְ בָּעֲרָפֶל
שֶׁכָּל חַיָּיו בַּגְּבָב
וּבַתֶָּפֶל
יָבוֹא זֹהַר
לְהַקִּישׁ בַּסּוֹגֵר
וּבַנּוֹעֵל
כבר מגיל רך שברך, בדמדומי הכרה, מהבהבת בי דמותו של בית הכנסת הגדול בעיר אוראן שבאלג'יריה, העיר שבה נולדתי. בית הכנסת חתם בי זיכרון חי ורוטט מילדות מוקדמת, השמשים עם התיתורות השחורות, והליכות של הדר ופאר. כידוע, בית כנסת זה הוא המפואר ביותר בצפון אפריקה ומההדורים באירופה. לימים נודע שהפך למסגד. וכך כתבתי:
בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּאוֹרָאן
יָד קְטַנָּה בְּתוֹךְ יָד אָבִי
בְּמַעֲלֶה הַבַּיִת
בְּמַעֲלֶה הָרְחוֹב הַנֶּהֱדָר
אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת בָּעִיר אוֹרָאן
מַנְגִּינוֹת יָקוּמוּ בְּאָזְנַי
לְהָקִים רַחֲשֵׁי נַפְשִׁי הַמַּתְחִילָה
אֶל הָעוֹלָם
וְהַמַּרְאוֹת
שֶׁל אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים בָּאִים בִּי כַּקֹּדֶשׁ
יְהַלְּכוּ עָלַי קֶסֶם חַגִּים מִסְתּוֹרִיִּים
נַפְשִׁי הַקְּטַנָּה לֹא תָּכִיל
גֹּדֶשׁ הַיֹּפִי הַנִּגָּר מִן הַקּוֹלוֹת
רַק אָבִי עָלַי
כְּמוֹ הַר שֶׁל קֹדֶשׁ
וְהַשַּׁמָּשִׁים יוֹצְאִים וְנִכְנָסִים
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
שֶׁהוּא עַכְשָׁו חָלָל
שֶׁהוּא עַכְשָׁו מַחְסָן לִפְסִילִים