צרות טובות: הלב נקרע בין מכבי חיפה לטוטנהאם

מכבי חיפה וטוטנהאם הוטספר הם שני היסודות הבסיסיים ביותר שעליהם מושתתים חיי הכדורגל שלי. בסדר נו, החיים שלי בכלל.

מצד אחד, מכבי חיפה, שתמיד הייתה שם. מכבי חיפה של דוד שלי, שבגיל שש זרק אותי על יציעי הבטון בקריית אליעזר, אמר לי: "אנחנו זה הירוקים", ובכך דן אותי לארבעים שנים של טלטלות רגשיות. מצד שני, טוטנהאם, האובססיה הרומנטית הלא מוסברת כמעט, שלא דעכה גם אחרי רבע מאה של תוצאות תיקו משמימות בווטפורד.

זו אמורה להיות חיפה. בכל זאת, נולדתי וגדלתי ברמות רמז, ולא בשכונה אפרו-קאריבית עם היסטוריה של מהומות גזעיות, ולמרות שכל הלהקות האהובות עלי הן אנגליות, שירי כדורגל תמיד יושבים יותר טוב על מזרחית. אבל כמו תמיד, הלב רוצה לספרס. זה המסע האישי שלי, זאת הקבוצה שייצגה לאורך השנים הכי טוב את העליות, ובעיקר את הירידות שלי בחיים. שם אני הכי מושקע רגשית.

כבר בביקור הראשון שלי בצפון לונדון, כשהבטתי לראשונה בקירות האצטדיון המפויחים והאנגליים כל כך, הייתה לי תחושה שעם הקבוצה הזאת המלנכוליה תשלוט ברמה. וידעתי גם שאיכשהו זה יתאים. למחרת הלכתי לסטמפורד ברידג' וראיתי את צ'לסי הבין-לאומית מביסה 0:5 את מידלסברו של ז'וניניו, אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. נידונתי לסבול עם היהודים.

עכשיו המשחק מתקרב, ואני יושב ועושה בראש את המתמטיקה של בעד מי להיות. אולי למכבי חיפה עדיף להתרכז בליגה, עד שיש שם סיכוי למשהו, ולא להגיע בכלל לשלב הבתים. הפסד ירוק גם יתקבל בהבנה, כשלעומת זאת, כשלון ביתי של טוטנהאם יהיה לא פחות מהשפלה פומבית מביכה. אה, ויש גם את העניין החברתי - שניים מחבריי הטובים הם אוהדי מכבי חיפה וארסנל, ואם טוטנהאם תפסיד זה יקשה עלי להיפגש איתם בשלושים השנים הקרובות.

ואולי בעצם אני רק משקר את עצמי, אולי כשההרכבים יופיעו על המסך אמצא את עצמי צועק פתאום: היי, למה הוא עוד פעם עולה עם ארד בלם באמצע? אולי. כל ההדמיות שאני עושה לעצמי עכשיו בראש שוות כתואר בטורניר קדם עונה לעומת כדור אמיתי אחד שיוגבה לאחת הרחבות.

מה שבטוח, אני לא הולך ליהנות מזה. בכדורגל צריך את האתוס של טובים מול רעים. לפעמים רעים מול רעים גם יכול ללכת, כי אז מותר לקוות בלי רגשות אשם ל-0:0 עם הרבה פצועים, אבל טובים מול טובים זה משהו שפשוט לא עובד. יש כאלה שיגידו שזה לוז לוז סיטואיישן, אבל כאוהד טוטנהאם כבר די התמקצעתי באיתור חצי הכוס המלאה. לפחות בסוף הערב הזה אני הולך לחגוג עלייה.