אין לנו מה לבוא בטענות להאג, אלא לעצמנו

החלטת שופטי בית הדין הבינלאומי בהאג לאפשר לחקור את ישראל בגין פשעי מלחמה חייבת לשמש עבורנו צלצול השכמה, שאולי הגיעה העת להפסיק לנהוג כיהודים גלותיים שאינם מאמינים בזכותנו על המדינה. כי הנה אנו רואים שלמרות מאמצי הפרקליטות הצבאית לחקור כל עבירה של חייל צה"ל, קלה כחמורה, בשילוב הקמת מחלקה ייעודית בצה"ל שנועדה להגן על זכויות אדם ועל החוק הבינלאומי - עדיין מצאנו את עצמנו עומדים בפני חקירה בינלאומית. וכך אנחנו נוכחים לדעת ששופטי בית הדין בהאג אינם מתרשמים כלל מהחלטות בג"ץ המונעות התרחבות התיישבות יהודית ביו"ש, ומרוחו של היועמ"ש מנדלבליט שריחפה מעל החלטות אלה.

את שופטי ביה"ד בהאג לא נצליח ללמד היסטוריה, בפרט כאשר בקרב עמנו יושבים רבים שאינם מכירים בזכותנו על הארץ. גם לא נצליח לשכנע במוסריותו של צה"ל, שלעיתים מחיר חששו מפגיעה בפלשתינים חפים מפשע עולה בחיי אזרחינו שלנו. כמה צביעות עומדת באגפים שונים בשמאל הרדיקלי ובכמה ארגוני זכויות אדם, בעודם מתעלמים מזוועות מחבלים ושמחים על כך שנפתחה הדרך להעמיד את קציני צה"ל לדין. "כמה מהם יחששו לטוס לחו"ל, פן ייעצרו. זו בשורה טובה", עלץ גדעון לוי ב"הארץ", "אולי הפחד מהעמדה לדין ירסן אותם בעתיד". בדבר אחד הוא צודק: בהיעדר פעולה נחושה של ישראל, עלולה ההחלטה לפעול כ"אפקט מצנן" שירתיע קצינים ומדינאים לפני כל פעולה צבאית להגנה על אזרחי ישראל.

ההנהגה הישראלית עדיין ממשיכה להתעקש לממש את רעיונות השמאל שאבד עליהם הכלח, בין היתר מפחד בית הדין הבינלאומי בהאג. כך נוסתה בעזה האופציה של נסיגה חד־צדדית, ניסיון שכשל והפך את ערי ישראל לבנות ערובה של חמאס וטיליו. כך הוחלט לא להחליט, ולהותיר את תושבי יהודה ושומרון כיצור כלאיים. הס מלהזכיר החלת ריבונות, פן נרתיח את השופטים בהאג. את הדעה הזאת שיקף בן־דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" לפני קצת פחות משנה, כששיבח את החלטת בג"ץ שביטלה את חוק ההסדרה, באומרו שההחלטה מנעה הסתבכות עם בית הדין בהאג וסנקציות בינלאומיות.

היעדר הכרעה מדינית על עתיד יהודה ושומרון מונע את התפתחות האזור ושגשוגו. בזמן שישראל פסיבית, הרשות הפלשתינית, בחסות אירופה ובתי הדין בהאג, עומדת לנצל עד תום את ממשל ביידן וליצור מציאות שבה עוד נתגעגע לימי אובאמה הקודרים. אל מול זאת התשובה הישראלית חייבת לכלול תוכנית להחלת ריבונות. יש לומר בגאון ובראש מורם - הארץ הזאת היא שלנו, ושום בית דין לא יקבע עבורנו היכן יעברו גבולותינו.

אחת הדרכים להתמודד עם ההחלטה בהאג היא לאמץ לאלתר את המדיניות האמריקנית בנושא. מייד לאחר הקמת בית הדין הבינלאומי בהאג, בשנת 2002, חוקק הקונגרס האמריקני את "החוק להגנת אנשי השירות האמריקני" (The American Service-Members' Protection Act). החוק זכה לכינוי "חוק הפלישה להאג", מאחר שהוא מאפשר לנשיא האמריקני לעשות "כל הנדרש" כדי לשחרר כל אדם שנעצר או הועמד לדין על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי, לרבות הפעלת כוח. אך לענייננו, החוק אוסר על כל רשות אמריקנית להעביר מידע לידי בית הדין על אודות חיילים או אזרחים שעלולים להיחקר על ידיו.

אמנם רק מעצמה כארה"ב מסוגלת לעמוד מאחורי חוק שמעניק לנשיאה זכות לפלוש לארץ זרה כדי לשחרר את חיילי האומה, אם אלה מועמדים לדין שם עקב שירותם את האומה. אך לבד מהסעיף הדרקוני הזה, יתר הוראות החוק ראויות למדי: בין היתר, החוק אוסר מתן סיוע כלכלי לבית הדין, שיתוף פעולה עימו או העברת מידע סודי. על ישראל אפוא לאמץ את ההסדר החקיקתי בארה"ב, ולוודא כי שום רשות בישראל אינה מסייעת, במישרין או בעקיפין, לבית הדין בהאג לאסוף ראיות כנגד אזרחינו וחיילינו. איסור זה של שיתוף פעולה עם בית הדין צריך שיוסדר בחוק, וחייב שיחול על כל אזרח ישראלי באשר הוא.

עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר עומדת בראש ארגון "שורת הדין", הנלחם בזירה המשפטית למען מדינת ישראל