להעביר את הכדור לצד השני

ישראל מתמודדת באורח שונה עם שלוש סוגיות שמנסרות בחלל המלחמה בעזה: "החטופים", "הפסקת אש" ו"היום שאחרי".

בעניין שחרור החטופים, ישראל אומרת "כן" למשא ומתן; לגבי הפסקת אש, היא אומרת "לא"; ולגבי היום שאחרי, "לא עכשיו, אחרי המלחמה". לגבי החטופים - העמדה נכונה ומוצדקת. את המדיניות לגבי שתי הסוגיות האחרות יש לשנות, אסטרטגית והסברתית.

הפסקת אש במלחמה מתמשכת היא מצב רצוי, והיא נתפסת כצעד חיובי לקראת "שביתת נשק", ואחר כך להסכמי שלום. מול ההרס והאבידות בעזה יש יותר ויותר קריאות להפסקת אש, בעיקר בצפון אמריקה ובאירופה המערבית. התשובה הישראלית לקריאות היא שלילית, בטענה נכונה שהפסקת אש תהיה פרס לחמאס ולג'יהאד הרצחניים ותאפשר להם לארגן מחדש את כוחותיהם, לשרוד ולחזור על מעשי הטרור הזוועתיים שלהם, כפי שדובריהם מבטיחים.

נשיא ארה"ב ג'ו ביידןדורש "הפוגות הומניטריות" כדי להכניס מזון, מים ותרופות לדרום עזה ולאפשר שחרור של החטופים. אבל סקר דעת קהל שנערך בארה"ב על ידי סוכנות "רויטרס" גילה ש־68% תומכים בהפסקת אש. סביר להניח שבציבור האמריקני יש בלבול בין "הפסקת אש" ל"הפוגת אש הומניטרית", ושיעור ניכר לא מבין שהפסקת אש תעצור את צה"ל ועלולה להותיר את חמאס בשלטון. אבל מה שקובע זה מה שהם חושבים ולא מה שהם מבינים.

את העמדה השלילית של ישראל צריך לשנות ולנסח במונחים חיוביים - "כן, אבל".

ישראל צריכה להגיד שהיא תסכים להפסקת אש אם חמאס ייכנע ללא תנאי, יסגיר את אמצעי המלחמה שברשותו, מנהיגיו יעזבו וכל החטופים יוחזרו. סביר שחמאס ידחה את התנאים האלה, אבל ישראל תעביר אליו את הכדור ותוכיח שהוא הגורם להמשך המלחמה, לאבידות ולהרס.

גישה דומה יש לאמץ לגבי "היום שאחרי". ארה"ב וישראל מסכימות שחמאס לא ישלוט בעזה. מתחילת המלחמה ביידן ואנשיו מבקשים לדעת כיצד ישראל רואה את הגורם שיחליף אותו אחרי שהמלחמה תסתיים. ישראל משיבה שזה לא הזמן, כי עדיין יש להכריע את חמאס. ביידן מצדד בהחזרת הרשות הפלשתינית לשליטה בעזה ובפתרון "שתי מדינות לשני עמים". הוא רוצה שישראל אכן תביס את חמאס והג'יהאד, אבל רואה גם הזדמנות לממש את החזון האמריקני רב השנים לפתרון קבע. נתניהו שולל את החזרת הרשות.

ישראל צריכה להציג מתווה משלה שיסתנכרן עם העמדה האמריקנית, מפני שאם תתמיד בתשובה שלילית, או "לא עכשיו", אחרים ינסו להכתיב לה את החזון שלהם. מכל החלופות שהוצעו לעזה ביום שאחרי, החזרת הרשות הפלשתינית נראית הרע במיעוטו.

ישראל צריכה להגיד שהיא תסכים להפסקת אש אם חמאס ייכנע ללא תנאי, יסגיר את אמצעי המלחמה שברשותו, מנהיגיו יעזבו וכל החטופים יוחזרו. סביר שחמאס ידחה את התנאים האלה, אבל ישראל תעביר אליו את הכדור ותוכיח שהוא הגורם להמשך המלחמה, לאבידות ולהרס

ישראל צריכה לשתף פעולה עם ארה"ב ולנסח מענה במושגים חיוביים: כן להחזרת הרשות, אבל בתנאי שהיא תשתנה ותעמוד בתנאים מסוימים כמו גישה ביטחונית לישראל בכל זמן ולכל מקום ברצועה, הקמת רצועת ביטחון בין עזה לישראל, איסור פעילות של חמאס והג'יהאד, פירוק אונר"א, שינויים בתוכניות הלימודים בבתי הספר ובכלי התקשורת, הפסקת תשלום משכורות למשפחות של מחבלים, בקרה על תנועות כספים, וכדומה. סביר להניח שארה"ב תאמץ כמה מהתנאים האלה. ביידן אמר שהרשות צריכה להשתנות. סביר שהרשות תדחה אותם, אבל אז זו תהיה בעיה של ביידן מה לעשות במקרה כזה.

בגישות חיוביות של "כן, אבל" לסוגיות של "הפסקת אש" ושל "היום שאחרי" ישראל עשויה לצמצם את הביקורת עליה, להאט את תקתוק השעון המדיני, לעצור את הכרסום בלגיטימציה הבינלאומית למלחמה, ובמקום עימות עם ארה"ב - לתאם איתה עמדות.