מחסור בברזל

שבועות ספורים אחרי מלחמת ששת הימים אבא שלי יצא לטייל עם חבר במדבר יהודה. חבל ארץ חדש שנפרש בפניהם.

שני תיכוניסטים יהודים, עם פצעי בגרות וקול מתחלף, עולים על אוטובוס מלא ערבים. הם נכנסים לאוטובוס וכל ערבי שעומד בדרכם מתכווץ לתוך עצמו, מפנה להם דרך.

היושבים בכיסאות מתכנסים בריחוק, משפילים עיניהם. שני נערים בני 15 מול אוטובוס מלא גברים ערבים, שחוששים להיישיר אליהם מבט. "זאת היתה האווירה, הם פשוט פחדו שנשחט אותם", אבא שלי היה מסביר תמיד. כך נראים פניו של קיר ברזל: מאיים, תוקפני, מפחיד באופן לא רציונלי.

השבוע לפני 100 שנים בדיוק, ב־4 בנובמבר 1923,כתב ז'בוטינסקי את מאמרו המכונן "על קיר הברזל", שבו טען כי הערבים היושבים על אדמת ישראל יילחמו ביהודים, כל עוד תיוותר להם תקווה להצליח. הוא הסביר כי נדרש קיר ברזל, כוח צבאי עוצמתי, שימגר את תקוותם להביסנו.

מאה שנים אחרי כן, וביתר שאת לאחר טבח שמחת תורה, דבריו עודם עומדים נכוחה: זוהי הדרך היחידה להבטיח את קיומנו כאן.

ז'בוטינסקי היטיב להבין את טבעו הנפשי של האדם, ומתוך כך פיתח את הדוקטרינה המפורסמת הזו. האדם, הרי, הוא טיפוס השואף לתוחלת ולמשמעות. כשהוא מגיע לכדי ייאוש, הוא מפסיק לבזבז אנרגיה על קרבות אבודים ומייצר תוחלת במקום אחר. העם הערבי, ברברי ככל שיהיו קבוצות בתוכו, אינו נבדל בתכונה אנושית זו; כל עוד יש לו תקווה להביסנו, היא תעניק לו רוח ותחולל משמעות במעשיו הרצחניים. אם נמגר את התקווה הזו, הם ייאלצו להתיק את מרצם לתוחלת אחרת.

על גבי הבנה אנושית זו יש להוסיף נדבך נוסף: כשרוצים לשנות התנהגות, צריך להגיב בעוצמה ובעקביות. זהו כלל בסיסי בפסיכולוגיה, וכמה שהוא פשוט, כך הוא גם נכון. אם נרצה, לדוגמה, ללמד תינוק לא לנשוך, נגיב בטון ברור וכעוס בכל פעם שיעשה זאת. אם נחזור על התגובה בעקביות לאורך זמן, הוא ילמד. אם לא נהיה עקביים, תתבצע הכחדה וההתנהגות הסוררת תחזור.

באופן דומה, כדי לשמור על המדינה היהודית בארץ ישראל, יש לפעול באותה צורה: להגיב בעוצמה ולהיות עקביים. אחרי ששת הימים ערביי הארץ הזו פחדו להיישיר אלינו מבט. הם פגשו עוצמה ישראלית וחששו מכל תיכוניסט שבא אל קרבם.

העם הערבי, ברברי ככל שיהיו קבוצות בתוכו, אינו נבדל בתכונה אנושית זו; כל עוד יש לו תקווה להביסנו, היא תעניק לו רוח ותחולל משמעות במעשיו הרצחניים

אבל לא הקפדנו על עקביות, ואט־אט הם הרימו ראש ונשאו אותו מולנו. אנחנו לא התמדנו, והם הפסיקו לפחד. עם כל עזות מצח שנוספה להם, נשפך עוד דם על האדמה הספוגה הזו.

לכן, "על קיר הברזל" הוא לא רק קריאה למכת אש חד־פעמית של אחרי הטבח, אלא קריאה מעבר - לעתיד הרחוק, אל הנצח. זו קריאה להקים מנגנון צבאי כוחני, עוצמתי ובלתי ניתן להבקעה. כזה שלא מותיר מקום לטיפת תקווה להשמידנו. שלא מותיר אפשרות להיישיר אלינו מבט. רק מתוך ייאוש בקרבם, תוכל אולי להתפתח תקווה חדשה בקרבנו. רק אז נוכל, אולי, להביא לשלום על ישראל.