טרם יבשו הדמעות וכבר קובעת עירית לינור כי יש אשם במחדל: האגודה האנתרופולוגית הישראלית. אם לא הייתי בוכה בימים נוראים אלה, הייתי צוחק במרירות.
במוצאי המאבק נגד החרם האקדמי שהוטל על מוסדות אקדמיה ישראליים על ידי האגודה האנתרופולוגית האמריקנית, אנו, חברות וחברי האגודה האנתרופולוגית הישראלית, מואשמים מבית ברפיסות לאומית ונדרשים לחשבון נפש. זו אינה דרישה לחשבון נפש. זו פשוט הטלת רפש.
האגודה האנתרופולוגית הישראלית מורכבת ממגוון חוקרים וחוקרות שהמשותף להם הוא לא הדעה הפוליטית, אלא כלי המחקר והניתוח הייחודיים להם. תחומי דעת עיוניים שלמים במדעי החברה והרוח משתמשים וימשיכו להשתמש בכלים האלה, ובהם גם תחומים מעשיים כמו משפט, עבודה סוציאלית, פרסום, שיווק ובוודאי עיתונות.
לצד העשייה המקצועית הענפה, בעשורים האחרונים האגודה האנתרופולוגית הישראלית דרוכה מאוד לנוכח המתרחש בגבולות ישראל הקטנה והמורחבת. יש באגודה מי שמובילים עמדה רדיקלית המהדהדת את השיח הרדיקלי מבחוץ, אך לא מתוך מוטיבציה של ריסוק מרושע של החברה, אלא מתוך הרצון ההומני לתיקונה.
האם יש בשאיפה הזאת משהו פגום? לא! האם היא ריאלית? זו שאלה סבוכה שמעורבים בה המון אמונות ודעות המתחככות, כמו שרגילים אנתרופולוגים באופן בלתי אמצעי וחוצה גבולות, במציאות קשה, כואבת ומורכבת שאליה הם נחשפים במחקריהם. אך בכל הנוגע לתיאור ולניתוח של המציאות שאנו כאזרחים פוגשים בה עתה, לאנתרופולוגיה, ובוודאי לאגודה האנתרופולוגית הישראלית וכנסיה המקצועיים, היה עד כה תפקיד שאין לזלזל בו. הנה שתי דוגמאות קצרות:
אנו עדים נוכח המלחמה שנכפתה עלינו להיעלמות המדינה בתחומי הניהול האזרחי. האם זה מפתיע? תחומי הדעת של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה הישראליים, על האפליקציות האזרחיות השונות שלהם, מתריעים זה שנים ארוכות על הפרטת המדינה ומחיריה. העמדה הביקורתית הזאת קיבלה ביטוי ציבורי אך תדיר תויגה על ידי חוגים מסוימים כמחלישה.
חוגים אלו לא רק התעלמו לחלוטין מתהליכי ההפרטה וממחירם הלאומי והביטחוני, אלא ראו בכך חלק בלתי נפרד מהרצון הפוליטי שדומיין כפירוק "המשטר הישן" גם במחיר פירוק הסולידריות. עתה מתחוור המחיר.
דוגמה נוספת: המלחמה הזאת צורבת בתודעה הלאומית את גבורת הלוחמות. האם ניתן לקחת מתחומי דעת כאנתרופולוגיה וסוציולוגיה בישראל את הקריאה המוקדמת, והמבוססת מחקר, להשגת שוויון מגדרי בצבא? לא מעט מהחוגים הרעיוניים שעליהם נשענת הכתיבה הביקורתית העטה כעת על שיח האגודה האנתרופולוגית הישראלית כמוצאת שלל רב, עשו ככל שניתן כדי לבלום את המהפכה הזאת, בין היתר בטענה כי הדבר עלול להחליש את רוח הלחימה. עתה מבהיקה המציאות.
בכל הנוגע לתיאור ולניתוח של המציאות שאנו כאזרחים פוגשים בה עתה, לאנתרופולוגיה, ובוודאי לאגודה האנתרופולוגית הישראלית וכנסיה המקצועיים, היה עד כה תפקיד שאין לזלזל בו
אסכם: סגירת החשבון מבית עם עולם דעת כזה או אחר תוך כדי מלחמה, שבה יש מחברות ומחברי אותו עולם דעת שנפגעו ממנה או שרדו את ראשיתה, חוטאת במקרה הטוב בפשטנות ובמקרה הרע במניפולציה, ומזה רווינו בשנים האחרונות. חשבון נפש אינטלקטואלי - כן. הטלת רפש באצטלה של עמדה לאומית - עד כאן. היינו בסרט הזה. הוא נגמר רע.
ובאשר לקולגות - מבחינתי לשעבר - בחו"ל התומכים בתנועת החרם על ישראל, ומהם אף התומכים בעמדה הפלשתינית ללא גינוי משמעותי את טבח החפים מפשע בסופות בנגב המערבי, אומר כי עמדתם לא רק חיללה את המילה "מוסר", אלא הפכה לפאוסטית לכל דבר ועניין. זאת טרגדיה אינטלקטואלית של ממש. וגם לזה נצטרך להתייחס בעתיד בכובד ראש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו