המידע זרם בלי הבחנה. אירוע אחר אירוע. כבר בבוקר שבת החלו קבוצות הטלגרם להיות מוצפות בסרטונים מזעזעים. אישה עם תינוקות נחטפת על ידי חמושים, מחבלים בפתח בתים של יישובים, אנשים נטבחים בחדרי הביטחון. ראינו אפילו חטיפה בפייסבוק לייב מביתה של משפחה. התיווך של המסכים מייצר אשליה של ריחוק, אבל זה באמת קרה. באותו רגע. במדינה שלנו. ליהודיות וליהודים בכל הגילים. פחד המוות על פניהם, ואנחנו צפינו בהלם ובחוסר אונים. השעות חלפו, והאנשים מהסרטון התחילו לקבל פנים ושמות. אמא זיהתה את בתה. ילדה זיהתה את אביה. הסרטונים הפכו למציאות מחרידה. הפער הזה, בין המציאות ובין המסך, בין המציאות ובין הבועה שיצרנו לעצמנו, נסגר באותה שבת נוראית, שמחת תורה תשפ"ד, שתיזכר לנצח בתולדותיו של העם היהודי.
לדור שלנו, מי שגדלו בישראל בשנות ה־80 וה־90, קשה להפנים שאנחנו חלק מההיסטוריה. גם האכזרית. התבגרנו, התמתנו, התחלנו לרצות דברים אחרים חוץ ממלחמה. בעיקר רצינו כסף. במקרה הכי גרוע התמודדנו עם טילים ופיגועים. מפחיד, ללא ספק, אבל מרוחק, אפילו די סטרילי, לעומת מה שחווינו בימים האחרונים. אז, מלחמת יום כיפור היתה הדבר הכי גרוע שיכולנו לדמיין. האמנו שאנחנו יכולים להתעסק בשאלות פנימיות תיאורטיות על דמוקרטיה. אך ממדי הזוועה שעדיין נחשפים מאלצים אותנו להתמודד עם מציאות שמעולם לא נתקלנו בה.
בעוד מדינת ישראל מיישמת מדיניות של כסף קונה שקט, בעזה צמח אויב מאורגן, מצויד, מאומן ומיומן. הם חלמו על מופע של אכזריות שימקם אותם בשורה אחת עם ארגוני הטרור האסלאמיסטיים הגדולים. במשך שנה ויותר הם תכננו את המתקפה הברוטלית הזאת, ואנחנו לא ראינו כלום. מידה רבה של ניתוק ויהירות, שתמיד אפיינה את מערכת הביטחון בישראל, היא שאפשרה לה להתייחס לחמאס כארגון אזוטרי, במיוחד ביחס לצה"ל, ולהאמין שהוא מורתע. אבל יותר מזה - ההנחה שכסף קונה שקט מבוססת על חוסר ההבנה הבסיסי שמדובר במלחמת דת.
בחוגים לא מעטים בשמאל האמינו עד שבת בבוקר (בחלקם מאמינים עדיין) שחמאס הוא ארגון שנלחם בכיבוש ומעוניין בחיים אזרחיים במדינה פלשתינית. טרור מבחינתם אינו רצוי, אבל הוא מגיע משני הצדדים ולכן ניתן להבנה בצד הפלשתיני, החלש. אלא שבמלחמת הדת של היהדות מול האסלאם אנחנו לא יכולים לברוח מהיהדות שלנו, ויהודים הם מיעוט מבוטל. רואים את זה היטב ברשתות החברתיות, שם מתרחשת מלחמת תודעה של מעטים מול רבים.
החברה הפלשתינית, כמו כל חברה אחרת, עברה תהליכים רבים בעשורים האחרונים, הן בגדה והן בעזה (בכל מקום באופן אחר). בין היתר, במקרים רבים הפך המאבק בכיבוש למלחמה נגד יהודים. יעיד על כך היעדר ההבחנה של חמאס ושל ארגוני הטרור הפלשתיניים בין אנשי ביטחון ובין אזרחים, או בין מתנחלים ובין שאר היהודים בישראל - הבחנה שהשמאל עדיין דבק בה.
מידה רבה של ניתוק ויהירות, שתמיד אפיינה את מערכת הביטחון בישראל, היא שאפשרה לה להתייחס לחמאס כארגון אזוטרי, במיוחד ביחס לצה"ל, ולהאמין שהוא מורתע
שיח זכויות האדם בהקשר הפלשתיני החל לקבל גוון אנטישמי, שהפך דומיננטי יותר ויותר. האקלים באוניברסיטאות בישראל ובעולם, שבו היטשטשו המושגים, ערער את הערכים של השמאל העולמי והישראלי בתוכו. הוא ערער גם את שיקול הדעת שלנו, היהודים. כל כך לא רצינו להיות יהודים. נלחמנו בכל מאודנו להיות אזרחי העולם המערבי, ליברלים ודמוקרטים. אפילו כששרפו בתי כנסת העלמנו עין. הכל כדי להמשיך להיות בועה אירופית שלא יוצאת למלחמות יזומות. בעיקר לא הסכמנו לשמוע את מה שחמאס אומר על עצמו והתעלמנו מהאכזריות שלו כלפי האזרחים ברצועה. העוצמה שלנו לכאורה אפשרה את זה.
הומניזם הוא ערך חשוב, המחייב דיאלוג עם המציאות. המציאות הנוכחית מול האויב דורשת מאיתנו לארגן מחדש את סדר העדיפויות, לחזור להקשיב לאינסטינקטים בסיסיים, לאינטואיציות עמוקות, ליצר ההישרדות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו