מי מבטל את אנה פרנק

מתנגדי הפרוגרס מסבירים שלאנושות כיום נשקפות שתי סכנות: האחת - הפמיניזם; השנייה - להט"בים.

הם פועלים במרץ כדי להסביר לנו כמה הרעיונות בדבר שוויון בין המינים או זכות ההגדרה המגדרית של כל אדם מסכנים את המבנה החברתי.

מושגים כמו אושר והגשמה עצמית נפקדים ממשנתם. כעת הם נוחלים הישג כביר - ביטול הוראתיומנה של אנה פרנקבבית ספר בטקסס.

מורה לכיתות ח' נכנסה לכיתתה עם עיבודו של היומן לרומן גרפי (שאמונים עליו ארי פולמן ודוד פולונסקי) וחשפה את תלמידיה לעושר הלשוני והאמנותי שביומן. לאחר השיעור היא פוטרה, שכן היא העזה ללמד חומר פרוגרסיבי מסוכן. נוסף על כך, נשלח מכתב להורי התלמידים שהספר אינו מאושר עוד על פי תוכנית הלימודים במחוז והוצא ממנה.

מה הכעיס את ההורים והממונים, וגרם להוצאתה של היצירה היחידה שלומדים התלמידים שנקשרת בשואה מתוכנית הלימודים? ראשית, פרנק מציינת: "אני נכנסת לסחרור חושים בכל פעם שאני רואה דמות של אישה עירומה" (עמ' 93). זו אמירה שקוממה אותם כיוון שלדעתם זו השחתה של הדור הצעיר. שנית, ההתייחסות הנרחבת של אנה לקבלת המחזור שלה, שאינו דבר שלילי בעיניה, אלא להפך - "בכל פעם שיש לי מחזור, יש לי הרגשה שלמרות כל הכאב, הסבל והלכלוך אני נושאת בתוכי סוד מתוק" (עמ' 92). היא אף מספרת שבעבר, כשישנה אצל חברתה ז'ק, היא שאלה אותה "תסכימי שניגע אחת לשנייה בשדיים?" (עמ' 92).

השילוב בין סקרנות מינית, התבגרות ואהבת גופה הוליד כעס רב בקרב שומרי המוסר. אנה פרנק או לא - הביטול כל כך חשוב שהמבטלים כלל לא טרחו לקרוא את יתר חלקי היצירה, ואף אינם בקיאים ביומן המקורי. אחרת, היו מציינים בדוח את האמירה המקוממת של פרנק ביומנה, "אני יודעת שאני אישה, אישה בעלת כוח פנימי ותעוזה רבה!" (עמ' 249, תרגמה קרלה פרלשטיין). הצהרה זו מתורגמת להחלטתה לנהל חיים "שונים מאלה של עקרות בית רגילות", שכן היא מתכוונת לטייל ולחיות בארצות שונות, שבהן היא תלמד הן את שפת המקום והן תולדות האמנות. הרבה לפני ההוגות הפמיניסטיות הבולטות פרנק חלמה על קריירה, הגשמה עצמית, ולא חשבה שמקומה הוא במטבח.

חשוב לציין שחטיבת הביניים בטקסס אינה היחידה שהוציאה את היצירה מתוכנית הלימודים. קדם לה תיכון בפלורידה. מגמה זו תלך ותתפשט, והיומן האהוב יאבד בעקבותיה בתהום הנשייה. תלמידים ברחבי העולם לא יכירו יצירת מופת ולא יתוודעו לשואת היהודים באופן רגיש המותאם לגילם. שכן במלחמה כנגד הפרוגרס הכל כשר, גם רמיסתם של זכר השואה ושל מי שמסמלת אותו ברחבי העולם. שכן לעסוק בתחום שמעניין כל נערה באשר היא (מה שגרם לפופולריות של היומן) נחשב ל"הפצת חומר תועבה". והאם זו לא מטרת בית הספר - להכיר לתלמידיו חומרים שונים שיאפשרו להם להבין טוב יותר את עצמם ואת עולמם? זו, אגב, מטרת כתיבתה של פרנק, שאינה עושה הנחות לנאצים (דבר שגרם למתרגמי הרומן לגרמנית להשמיט חלק מביקורתה כלפיהם).

השילוב בין סקרנות מינית, התבגרות ואהבת גופה הוליד כעס רב בקרב שומרי המוסר. אנה פרנק או לא - הביטול כל כך חשוב שהמבטלים כלל לא טרחו לקרוא את יתר חלקי היצירה, ואף אינם בקיאים ביומן המקורי

מובן שהמגמה החדשה סותמת את הגולל על היכרות עם כל יומני השואה החשובים. רות מאייר היתה לסבית, רחמנא ליצלן, ואילו הלן בר (שיומנה הפך סנסציה ספרותית בצרפת) התלבטה בין שני גברים שחיזרו אחריה, קצת לפני שהצילה ילדים יהודים ממוות.

שאלתי את אנה פרנק מה דעתה על אלו שפיטרו את המורה שלימדה את יומנה, ולהלן תשובתה: "איש בעולם אינו יכול לאסור על אדם אחר להחזיק בדעה כלשהי, גם אם האחר צעיר מאוד. [...]ואף אחד, ודאי שלא החכמים האידיוטים האלה, אינו יכול להבין אותנו, שכן אנחנו הרבה יותר רגישים והרבה יותר מתקדמים במחשבותינו ממה שהמבוגרים האלה יכולים בכלל לשער לעצמם" (עמ' 194). והיא אכן צודקת.