אין לי טייסת אחרת

עשרות אלפי בני נוער עברו בשנים האחרונות "מסע בעקבות לוחמים" - סמינר חווייתי המתקיים בדרך כלל במסגרת מכינה קדם־צבאית, תנועת נוער או בית ספר תיכון.

אחד מרגעי השיא של המסע הוא נאומו של גיבור ישראלתא"ל (מיל') אביגדור קהלני, ש"בכושר מנהיגותו ואישיותו נתן דוגמה אישית לחייליו שהיו על סף שבירה... גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, שתוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת הגולן" - כך לפי תיאור המעשה שזיכה אותו בעיטור הגבורה. את נאומו מסיים קהלני כשהוא אוחז בדגל ישראל ומושיט אותו לעבר הצעירים שלפניו.

"עכשיו תורכם", הוא אומר ומבהיר ליושבים מולו שהוא, ממש כמותם, חוליה בשרשרת של עם ישראל, שהשירות הצבאי שלו מעולם לא היה על תנאי, ושהוא לא מתחרט לרגע על תרומתו למדינה, גם כשמכהנת ממשלה שהוא לא מסכים עם דרכה.

לציון 50 שנים למלחמת יום כיפור עלתה בכאן 11סדרת המופת "האחת", המגוללת את סיפורה של טייסת 201 במלחמה.

בין תיאורי הקרבות מסעירי הדמיון וחוויות השבי מסמרות השיער, שזורים לצד המאצ'ואיזם הקשוח והשחצני גם רגעי אנושיות נוגעים ללב, של מי שלמרות חזות הברזל - הם גם בני אדם.

קשה לא לראות את הסאבטקסט שמבזיק בין קטעי טיסה לתמונות מהשבי - הוספת פן אנושי ומעורר אמפתיה לדמותם המיתולוגית של הטייסים הגיבורים.

צילומי הסדרה התקיימו לפני כשנתיים, כשדמותם של הטייסים בחברה הישראלית עדיין היתה של גיבורי־על, וכשהאפשרות לחטוף את המותג היוקרתי "טייסי חיל האוויר", ולהשתמש בו כדי לכופף את הדרג הנבחר מלבצע מהלך פוליטי על ידי איום מרומז בפגיעה בביטחון ישראל, היתה רק רעיון הזוי בתדרוכי זום שהעביר אהוד ברק לראשי מחאה אי־אז.

ובכל זאת, ברוח החודשים האחרונים, קשה לא לראות איך הסדרה עונה על הצורך בשיפור התדמית של מי שבעטיין של עצומות אנונימיות הקריסו את ערך המניה הנערצת, והפכו את הטייסים לשם נרדף לאליטה יהירה, מתנשאת ומנותקת.

רגעי השבר האנושיים שסופקו ב"האחת" לא סדקו את ההילה ההרואית שהחזירו סיפורי הקרבות והשבי, אך נקודת הכשל של הסדרה היא התחושה שהילת הגבורה העילאית, שלה זכו הטייסים בצדק בשל תעוזתם ואומץ ליבם יוצאי הדופן, באה במידה רבה על חשבונם של גיבורי הקרקע.

קשה לא לראות איך הסדרה עונה על הצורך בשיפור התדמית של מי שבעטיין של עצומות אנונימיות הקריסו את ערך המניה הנערצת, והפכו את הטייסים לשם נרדף לאליטה יהירה, מתנשאת ומנותקת

תחושת הניכור מתעצמת כשאת הסדרה בוחרים היוצרים לסיים במונולוג מכמיר לב של האלוף (מיל') גיל רגב, שמסביר בדמעות שזו לא המדינה שעבורה נלחם. לנכד שלו, שבאופן קלישאתי משהו נושא שם לועזי, הוא מייעץ לא להקריב את החיים למען המדינה כפי שהוא עשה, כי "ארצי", כך הוא אומר וממהר לתקן, "ארצנו שינתה את פניה". רגב מוכיח שבינו לבין קהלני השריונר יש הבדל של - תסלחו לי על הקלישאה - שמיים וארץ.

כמו שופטי העליון לשעבר בסדרה "שופטים בשר ודם", כך גם טייסי חיל האוויר המשתקפים מדמותו של רגב אינם אלא עדות לשקיעתה של אליטה מתמעטת, שנמצאת בתודעת "אחריי המבול" ושממלמלת בנרגנות: "גנבו לי את המדינה".