ותגעש הארץ

לא נעים לעמוד על קרקע לא יציבה. תזוזה מעוררת אותות סכנה. האם הסכנה גדולה או קטנה, או שמא אינה קיימת כלל? הערכת הסיכון נובעת ממידת האמון שהאדם נותן בממשלה ובעומד בראשה.

השינויים של ההפיכהמביאים לכך שכל ממשלה בישראל, מימין או משמאל, תוכל לחוקק ולנווט בצורה חסרת בקרה. למשל, איסור של ביטויי חיבה במרחב הציבורי או איסור של סממני לבוש דתיים - הכל יהיה אפשרי, והיעדר הסבירות לא יוכל לשמש טיעון.

מול סכנה זו, איש ואישה מחליטים לעצמם אם להישאר בארץ, לעזוב או להמתין לרגע שבו לא יוכלו לשאת יותר את המצב.

רופאות ורופאים בישראל, כמו רבים אחרים, מהגרים באופן זמני או קבוע.המחסור החריף ברופאיםקיים במדינות רבות, שמציעות תנאים טובים כדי לפתות רופאים ממדינות אחרות. למשל, מדינות סקנדינביה מייבאות רופאים מהונגריה ומפולין. גם שם הרופאים נמלטים למדינות חופשיות ודמוקרטיות יותר.

תנועת ההגירה כעת בישראל היא שונה. רופאות ורופאים רבים מוכנים להגר ללא מו"מ על תפקיד ותנאים. בחבורות או בבודדים, כאופציית מילוט. הם מפחדים!

הרילוקיישן שאנו עדים לו הוא לא מאורגן. הוא נוצר כתגובה לתהליכים הקורים בארץ, שמעוררים אימה בקרב אותם רופאים, וזה הפתח שדרכו מנהלי בתי חולים באירופה, שששים להביא אותנו למדינתם, מטילים את חכתם.

אנו, כרופאים, מחונכים לשים את טובתנו שנייה לטובת מטופלינו. החרדה במהלך הקורונה לא היתה מפני הידבקות שלנו, אלא מפני הדבקה של מטופלים ושל בני המשפחה שלנו. אבל כעת, הסכנה לילדינו ולחברה שבה הם יחיו היא גדולה מנשוא. אפשר להתווכח ולומר כי הסכנה אינה כה גדולה, אפשר להתווכח ולומר כי עליהם להישאר פה ולהיאבק על מה שהם מאמינים בו. אך ההערכה שלהם היא שונה. הם רואים את השתלטות השמרנות על מערכות רבות, את כרסום המקצועיות.

העולם ידע תנועות הגירה רבות. גם אנחנו, כיהודים, היגרנו ממולדתנו בשל רעב ועוני, בשל שלטון שלא כיבד את אמונתנו. לפעמים ההגירה מצילה את נפש האדם, ולפעמים אפילו את חייו. האם אתם או אני יכולים לנבא שלא יאונה כל רע, ושגרף ההפיכה יהיה במנעד קטן? מי יכול להבטיח שבני, שנולד למשפחה אחרת, שמטופליי הסובלים ממחלות פסיכיאטריות, שחבריי לעבודה מהמגזר הערבי ושחברותיי הנשים יזכו לחופש מלא, כפי שהם קיבלו עד ינואר 2023?

השבוע ציינתי 31 שנים במקום העבודה שלי, ואני עומד בראש המחלקה כבר 18 שנים. עד לחודשים האחרונים אפילו סירבתי לשקול השתלמות בחו"ל, אך בחודשים האחרונים מתגנבת אלי המחשבה: איפה יהיה לנו טוב יותר? המחשבה קשה ומעלה דמעות בעיניי

ואפשר למתוח את הקו עוד, למחוזות שמפחיד לדון בהם. האם יש לי זכות למנוע ממתמחה שלי, שמודאג ושרוצה להגן על ילדיו, לעקור למקום שבו חייו ידמו לחיים פה עד 2022?

ובנימה אישית, איני אוהב שינויים. השבוע ציינתי 31 שנים במקום העבודה שלי, ואני עומד בראש המחלקה כבר 18 שנים. עד לחודשים האחרונים אפילו סירבתי לשקול השתלמות בחו"ל, אך בחודשים האחרונים מתגנבת אלי המחשבה: איפה יהיה לנו טוב יותר? המחשבה קשה ומעלה דמעות בעיניי.

המפתח לשינוי נמצא בידי אדם אחד - ראש הממשלה. הוא צריך לשאול את עצמו: האומנם התועלת רבה מהנזק? האומנם אפשר לוותר על אותם הטייסים והרופאות, אנשי ההייטק והאקדמאיות, אנשי הייצור והאמנות?