"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מי האיש הקטן גדול הזה

הצרמוניה נגד השחתת פסל בן גוריון, השתתקה בשני שלבים: כאשר התברר שהעבריין הוא חסר בית התמעטו התגובות, וכאשר נודע שהוא ערבי השתתק העניין כולו והיה לאין

,עודכן
0השמעה
פסלו של בן גוריון בחוף הים בת"א, צילום: גדעון מרקוביץ

יומיים רצופים של חג הם מתנה גדולה.

מעבר לקדושת החג, לערכיו, למטרותיו ולתכניו, יש גם הניתוק הכפוי מן המתרחש בעולם ומן האמצעים הטכנולוגיים.

זהו עניין שמדובר בו רבות, והוא אכן רב קסם בעיניי. כשראש השנה נופל על חמישי ושישי ויוצר רצף של שלושה ימים - זה אפילו עוד יותר קסום, אבל גם יומיים זה מספיק.

כל שומר שבת מכיר את הרגע הזה של הפעלת המכשיר הסלולרי במוצאי השבת או החג כדי לראות מה היה, או מה קרה בחג.

ובכן השנה, במוצאי ראש השנה תשפ"ד, אני מוכרח להודות שהרגע הראשוני הזה היה מאוד מצחיק בעיניי.

התמונה הראשונה שקיפצה לי מול העיניים היתה של עיגול פחם לא ברור, כשמתוכו מבצבצות שתי רגליים.

כבר בשנייה הראשונה ראיתי את התמונה הזאת ביותר מאתר אחד, אפילו לפני שראיתי את הטקסט.

הטקסט סיפר עלאירוע הצתה והשחתה של פסל בן־גוריוןעל חוף ימה של תל אביב.

אודה בהכנעה שמעולם לא ידעתי על קיומו של הפסל, והתמונה המפורסמת עוררה גם בי תחושה לא נעימה של ונדליזם והשחתה, אבל הטקסטים, הו הטקסטים! הם סיפרו סיפור אחר לגמרי.

שם זה תואר כפשע ברמה הפוליטית־לאומית ויש לראות כיצד מטפלים בו ומה עושים.

אתר אחד ראיין את מושי בן־אליעזר, נכדו של בן־גוריון, וגם הציג תמונה שלו.

במקום אחר עלה לשידור עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, כנראה כדי לספק את זוויות המודיעין של האירוע, ומכל פינה זעקו כותרות: אוי, מה היה לנו.

הצרמוניה הזו השתתקה בשני שלבים:

בשלב הראשון התברר שמדובר בחסר בית שביצע את ההצתה - אז ירדו התגובות המתלהמות לחצי התורן, ואז התברר שהוא ערבי, ובתוך שנייה השתתק העניין כולו והיה לאין.

וזה קצת נורא כשחושבים על זה.

מפני שהידיעות האלה וידיעות דומות בימים המשוגעים הללו אינן ידיעות חדשותיות. הן גם לא נוגעות לסיפור עצמו, לאירוע שעליו מדובר. הן בסך הכל עוד סעיף בכתב אישום.

הרי מעל ראשה של הפרהסיה מתנוסס כתב אישום חריף: נגד המצב, נגד הממשלה, נגד ההפיכה, נגד מה שתרצו.

כל ידיעה - מאיחור של רכבת ועד בלוני נפץ בדרום - אינה עומדת בזכות עצמה אלא הופכת להיות עוד סעיף בכתב האישום.

הידיעות האלה וידיעות דומות בימים המשוגעים הללו אינן ידיעות חדשותיות. הן גם לא נוגעות לסיפור עצמו, לאירוע שעליו מדובר. הן בסך הכל עוד סעיף בכתב אישום. הרי מעל ראשה של הפרהסיה מתנוסס כתב אישום חריף: נגד המצב, נגד הממשלה, נגד ההפיכה, נגד מה שתרצו

והבעיה הגדולה היא שבמצב כזה העובדה שהידיעה הופרכה והפכה להיות לא רלוונטית - כי אין שום רלוונטיות ציבורית למעשה של חסר דעה - עובדה זו כבר לא רלוונטית בעצמה.

הכותרת כבר פורסמה והסעיף כבר נוסח. גם אם התברר כי המעשה בעצם לא אירע - זה לא באמת משנה.

כי את מנת הבנזין ליציקה על המדורה כבר השגנו והיא כבר שם, והלהבות כבר מרקדות, ואותן פחות מעניין מי הוא בדיוק חסר הבית שהצית את המדורה הראשונה - הן מתמקדות בעצמן, במדורה השנייה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

קובי אריאלי

בעל טור במגזין

כדאילהכיר